:(

קשה לי. קשה לי כל כך. אני שונאת את עצמי. אני מסתכלת על עצמי במראה, וכל מה שאני עושה זה בוכה, בוכה כי אני לא מבינה איך מישהי יכולה להיראות כל כך רע, וגם להיות מציקה.
כן, יש לי חברים שיכולים להבין אותי, ומוכנים להקשיב לי (למרות שאף פעם לא הבנתי למה, למה שהם יעשו את זה?! אני הייתי חוסמת אותי, כי כמה אפשר לשמוע מישהי מדברת על עצמה ועל כמה שקשה לה בחיים?!) אבל אני לא יכולה פשוט להתחיל שיחה ככה:
"היי, קשה לי, אני בוכה עכשיו רק מלהסתכל במראה…" כי זה לא הוגן. ואני יודעת שהחיים לא הוגנים, אבל למה מישהו צריך לסבול ככה?
למה מישהו צריך לשמוע מישהי רק מדברת על כמה שקשה לה בחיים, וכמה שהיא מסכנה, מכוערת וחופרת ועוד להעמיד פנים שכל מה שהוא רוצה לעשות עכשיו זה להקשיב לה?!
אז אני שומרת את זה לעצמי. אני שומרת את זה לעצמי ומחכה, מחכה עד שהלב שלי עולה על גדותיו ואני נשברת, ורק אז אני פונה למישהו. הוא מרגיע אותי, מנחם, מנסה לעזור, ו… הכל מתחיל מחדש, כי אני סיוט שלא נגמר, ולא הייתי מאחלת לאף אחד חברה כמוני. זאת האמת.
חברים שלי מודעים למחשבות שלי, שיתפתי אותם בסודות הכי כמוסים שלי, במחשבות, תהיות ורגשות שאני מפחדת או מתביישת בהם, ואני סומכת עליהם בעיניים עצומות, כי הם חברים טובים, אני לא.
אני כל הזמן גורמת להם להבטיח שברגע שיימאס להם ממני, הם יגידו לי.
ולמרות שחשוב להם כל הזמן להרגיע אותי ולהסביר שאף פעם לא יימאס להם ממני, אבל אני יודעת שזה רק עניין זמן, אני מרגישה את הסבלנות שלהם פוקעת, לאט לאט, צעד אחר צעד, הם מתרחקים.
אני יכולה להבין אותם, אני יכולה להבין הכל, באמת. כל הודעה והודעה. אבל דבר אחד אני לא מסוגלת להבין, למה? למה, אחרי כל ההכנות, ההפצרות, וההבטחות, הם לא אמרו לי?!