1941–הפרעות ביהודים "אלפרהוד"

מאי 1941 – הפרעות ביהודים "אלפרהוד"
גררנו בשכונת "חמאם אל- מאלח" העוינת. יחד עם הדוד מורד, אחיו של אבי, שהיה קצין משוחרר מהצבא העיראקי. הוא הגיע אלינו מקרקוק שבצפון והביא עמו מדים , דרגות קצונה, שני אקדחים ותחמושת. מורד היה בשנות העשרים המאוחרות לחייו. איש חסון, תמיר ואמיץ. הוא ידע את כל מנהגי המוסלמים, כולל תפילה . בערב חג השבועות של שנת 1941 הגיע אלינו ראובן שבו, בו דודו של אבי, וסיפר לנו, כשהוא רועד מפחד ומאימה כי אנשי המון פורעים מוסתים פרצו לבתי ולעסקי היהודים בשכונת העוני "חנוני" בזזו את הרכוש ואנסו את הנשים : "ראיתי הרבה גופות של יהודים מוטלות ברחובות וההמון משתולל", "אני בקושי הצלחתי לחלץ את עצמי ולהגיע אליכם, אנא, הרשו לי להישאר עמכם." הוסיף. הדוד מורד נדלק ונכנס לפעולה. הוא ניסה להרגיע אותנו ואמר כי המשטרה והצבא האנגלי ישתלטו מהר מאוד על המצב, יעצרו את המתפרעים ויפסיקו את הפרעות וכי אין לנו ממה לחשוש. "בכל מקרה, אני כאן ואני אגן עליכם, לא יאונה לכם כל רע" הוסיף. הלילה עבר בשקט מתוח. לא היה לנו מכשיר רדיו ולבטח לא מכשיר טלפון. איש לא יכול היה לעצום עין כל אותו לילה. איש איש ומחשבותיו, איש איש ותפילותיו. הדוד מורד החל לארגן את עצמו להגנה. הוא הוציא את שני האקדחים ואת התחמושת והכינם לפעולה, נעל את דלת הכניסה והערים מאחוריה מכל הבא ליד: כסאות, כורסאות, שולחנות ודברים כבדים אחרים כדי להקשות על הפורעים בבואם לפרוץ את הדלת. הוא העלה לגג פח מלא בנפט, סמרטוטים, וגפרורים, פרימוס ופחים מלאים במים מהולים בסבון. הוציא שטיח קטן, מחרוזת וספר קוראן (ששימשו לתפילה) מסרם לאבא ואמר: "שמור אותם אצלך, יתכן ואצטרך אותם מאוחר יותר". אני זוכר אותו מסתובב בבית ללא מנוחה ומנסה לארגן את ההגנה עלינו.
בבוקר המחרת, התכוננו ללכת לברית- המילה של בן דודי, יחזקאל, אחיה של
אמי. פתאום שמענו רעש אימים וצעקות:

"הרגו את היהודים הבוגדים",
"מוות ליהודים הארורים"
"היום הוא חגנו ומוחמד נביאנו",
"היום לא נשאיר אף יהודי חי בבגדאד"
הם שרו את השיר של הזמר המפורסם "אל-גובאנגי" שאמר
"היום הוא חגנו,
נהרוג את היהודי,
את דמו נמרח על כפות ידינו"
(כמו שמורחים חינה על כפות ידי הכלה ביום הכלולות כאות לשמחה).
מבעד לחלון ראינו את ההמון מתפרץ לסמטה שלנו "סמטת היהודים", בין הפורעים היו שוטרים וחיילים חמושים ברובים ובאקדחים, נשים עטופות בעבאיות השחורות, צעירים, ילדים ומבוגרים, כולם מצוידים בכלי משחית שונית ומשונית : קרדומים, פגיונות, סכינים, מקלות ועוד… ראיתי בריון שהחזיק בידיו המגואלות בדם, רגל קטועה של תינוק עם "החיג'יל", (צמיד זהב עם פעמונים קטנים שהיה נהוג לקשט בהם רגלי תינוקות). אחר הרים ראש כרות של יהודי זקן. מחזות אימים שאי אפשר למחוק מהזיכרון. הם התנפלו על בתי השכנים ושברו את הדלתות. הדוד מורד עלה לגג בריצה ועזר לשכנים לעבור דרך הגגות ולהצטרף אלינו למרתף הבית. שם במרתף הקטן, המחניק והאפל הצטופפו כארבעים נפשות. היה מחניק ולח ואי אפשר היה לנשום. כולנו היינו רעבים וצמאים כיוון שלא הספקנו להוריד מים או מזון למרתף. הילדים צרחו והשתוללו, נשים בכו וייללו והגברים רעדו מפחד והתפללו לישועה. סבתא כאתון ישבה ליד הכניסה למרתף ומלמלה תפילה חרישית להצלה וכן קללות עסיסיות לפורעים. אבא ניסה לעלות לבית כדי להביא מעט תמרים ומים לילדים הרעבים אך נתקע במדרגות כששמע את ההמון על גג הבית. הוא נאלץ להסתתר . רק כעבור שעה ארוכה הצליח לחלץ את עצמו ולחזור למרתף ללא מים או מזון. כל אותן שעות, היה מורד לבדו על הגג, כשהוא לבוש במדי הקצין שהביא עמו, ירה לעבר הפורעים, שפך עליהם מים רותחים מהולים בסבון, ידה בהם אבנים, טבל את הסמרטוטים בנפט, הדליקם והשליכם לעבר הפורעים שנסוגו בבהלה לאחור, אך המשיכו לאיים. כשאבא היה לכוד בחדר המדרגות של הבית, מספר קציני משטרה וצבא הצליחו לעלות לגג והתפתחה שיחה קולנית בינם לבין מורד :
קצין : "מי אתה? איך אתה מעז לתקוף מוסלמים?
מורד : "אני מוסלמי אדוק, קצין משוחרר שהגעתי מקרקוק בחוסר-כל.
אף מוסלמי לא רצה לעזור לי או לתמוך בי. היהודים האלה אספו
אותי לביתם, נתנו לי תמיכה, מגורים ומחיה ועזרו לי להתארגן.
הקוראן מורה לנו להגן על מי שנתן מחסה למוסלמי. ואני אגן על
יהודים אלה עד טיפת דמי האחרונה."
קצין : "הכאן כל השכנים?"
מורד "אינני יודע. כאן יש רק המשפחה שהטיבה עמי"
קצין :"אנו לא מאמינים לך, תן לנו לבדוק"
מורד :" למטה יש ילדים ונשים. לא ארשה לאף אחד לרדת "
קצין : "אתה לא מוסלמי, אם אתה מוסלמי, אז תתפלל"
מורד קרא מהגג : "חאג'יה, תעלי לי למעלה את כלי התפילה, אני רוצה להתפלל". בחורה צעירה ויפה, הבת של אחד השכנים, התעטפה בעבאיה השחורה והעלתה לו לגג את מבוקשו. היא חזרה למרתף כשהיא רועדת כמו נוצה ברוח ולא הפסיקה למלמל בקול חנוק מדמעות: "ראיתי אותם, הם למעלה על הגג, הם ירדו ויהרגו את כולנו, אני ראיתי אותם, ראיתי אותם, הם איומים ומפחידים". מורד התפלל וקרא פסוקים מהקוראן. רק אז השתכנעו ואמרו למורד: "טוב לך מוסלמי אדוק וקצין מהולל, אך עצתנו אליך היא לא לתת אמון ביהודים" . הם עזבו את המקום והורו להמון להתפזר "לכו מכאן, יהודים אלה הם בני חסות של הצבא העיראקי". ההמון עזב והיה שקט. נשארנו כל הלילה במרתף. הורדנו לשם מעט אוכל ושתייה, לאחר הארוחה, הילדים נרדמו ונשארנו ללון במרתף. הדוד מורד נשאר על הגג.
בבוקר הרוחות נרגעו ומורד הציע כי נלך לבנין המשטרה, שם התאספו כל הניצולים, כדי לקבל הגנה, טיפול רפואי ומזון. עזבנו עם כרכרות הרתומות לסוסים. לעולם לא אשכח את מחזות הזוועה שראיתי: כאן מונח ראש כרות של ילד קטן, שם רגליים של תינוק, שדיים של אישה, גופות ואברים מבותרים , דלתות שבורות של חנויות ובתים. ערימות של סחורות ורהיטים שהפורעים לא הספיקו לקחת ושלוליות גדולות של דם על מדרכות. בנין המשטרה המה מיהודים פצועים ומוכים. ילדים בוכים, נשים מייללות, הורים מחפשים את ילדיהם וילדים את הוריהם. מחזות קורעי לב. רופאים ואחיות ניסו לטפל בנפגעים וקציני משטרה ניסו להרגיע ולעודד. הם הבטיחו כי הפורעים נתפסו ויבואו על עונשם: "אתם אזרחים נאמנים ורצויים", "אתם אחים לנו ואנו נגן עליכם" כך אמרו לנו בנסותם להרגיע ולעודד.
בערב חזרנו הביתה. הרחובות נוקו, דלתות החנויות תוקנו וננעלו, הכל חזר למסלול וכאילו לא היו מהומות, הרג וטבח. הדוד מורד היה כל אותם ימים בבית כדי לשמור. רגליו היו מיובלות ונפוחות ועיניו אדומות מחוסר שינה. חזר ואמר כמה וכמה פעמים " הבטחתי לכם שאגן עליכם וקיימתי את הבטחתי, עכשיו אני עייף ורוצה לישון".
לא ניתן לאמוד את מספר הנפגעים. דובר על עשרות הרוגים ומאות פצועים. חלקי גופות נקברו בקבר אחים בבית-הקברות היהודי של בגדאד. השלטונות העמידו עשרות פורעים למשפטי ראווה ופיצו בפיצוי חלקי את הנפגעים. לאחר הפרעות רבים חיסלו את עסקיהם והיגרו לארצות הברית ולאנגליה. מיעוטם עלו ארצה.
התנועה הציונית החלה שוב לפרוח. בחורים צעירים הגיעו כמעט לכל בית יהודי, חילקו עלונים ואמצעי התגוננות ועסקו בלימוד עברית, בהגנה ובעלייה הבלתי-לגאלית לישראל. פעולות אלה מתועדות בספרים רבים שנכתבו על ידי שליחי התנועה כמו שלמה הלל ומרדכי בן-פורת ואחרים. חומר רב ניתן לראות ולקבל במרכז למורשת יהודי בבל באור יהודה.
הדברים שכתבתי כאן הם רק התרשמות של ילד צעיר ואינם מתיימרים להיות
תיעוד היסטורי .