1+1=0

תמיד שנאתי מספרים וכל מה שקשור לזה, חשבון הרגיש לי כזה מיותר, מה זה יעזור לי בהמשך החיים? בשביל מה צריך את זה?
אף פעם לא הסתדרתי עם תרגילים ומשוואות. כמה שניסו להסביר לי לא הבנתי את זה. או שאולי פשוט לא רציתי להבין.

השעה 7:18 בבוקר. ישבנו באוטו שלו אחרי המשמרת לילה שנגמרה ב6:45.
הוא הציע שנלך לאזור שלו ולא היתה לי בעיה כל עוד נשב בחוץ, שנינו ידענו מה הכוונות אחד של השניה אז אין סיכוי שיקרה משהו מעבר. אני חיפשתי קשר רציני והוא לא היה פנוי רגשית. אז הכל טוב הוא אמר שרק נשב ונדבר.

הוא היה כזה חמוד עם החיוך הזה, חיוך שאפילו נראה קצת ביישני.. דיברנו על תרבות,מוזיקה, זה בעיקר מה שאני זוכרת.. איך הפלייליסט שלו כל כך אופטימי ושמח ושלי נשמע כמו שירים בטקס של ערב יום הזיכרון.
הוא רצה לדעת עליי הכל, בין אם מה אני עושה שאני קמה בבוקר למידת הנעליים שלי.. מה הסוד הכי גדול שלי שלא סיפרתי לאף אחד, הוא לא רצה להחסיר שום פרט ופרט.
זה החמיא לי, נראה שהוא באמת מתעניין בי והרגשתי שאפשר לסמוך עליו.
הרגשתי בטוחה עד שלרגע אחד היה שקט,
הוא התקדם לעברי וניסה לנשק אותי, הזזתי את הראש אחורה והתרחקתי ממנו כדי שיבין,
ברגע הזה מצאתי את עצמי עם רעש בראש, התחלתי לספור,עברו איזה 4 שניות והוא עדיין ממשיך, למה הוא ממשיך? למה אני לא מפסיקה אותו? רק חיכיתי שזה ייגמר. 1,2,3,4,5,6..
זהו נגמר. טוב הכל בסדר, לא קרה כלום זו רק נשיקה.
עוברות כמה שניות והוא מתקדם לעברי שוב והפעם נוגע בעוד אזורים בגוף, אני מנסה להעיף את היד שלו בעדינות אבל לא מצליחה, הוא יותר חזק.
אני זוכרת שאמרתי לו להפסיק, שיכבד אותי אבל היד היתה עדיין שם. לרגע קפאתי. הזמן נעצר. לא הצלחתי לספור..מה אני אמורה לעשות עכשיו? רציתי לצאת מהאוטו ולרוץ כמה שיותר רחוק, לברוח משם כמה שיותר מהר.
במקום זה ישבתי ולא זזתי, עד שהוא הפסיק.
הצלחתי לספור 1,2,3,4,5..
התאפסתי על עצמי,
אמרתי לו שייקח אותי הביתה. למזלי הוא הסכים.

השעה 8:20.
נכנסתי לחדר ישבתי במיטה וחשבתי,
חשבתי על כמה זה אחד ועוד אחד,
הפתרון היה פשוט, כל ילד קטן יכול לענות על התרגיל הזה.. אז כמה טיפשה את יכולה להיות?
איך לא חיברת הכל בכזו פשטות?
התשובה היתה ידועה מראש.

אפס אפס אפס אפס אפס
1+1=0
זה כל מה שהצלחתי לחשוב עליו.