10 סיבות שבגללן אני כותב
סיבה ראשונה- אני רוצה לברוח.
העולם הזה מלא בדברים משונים שקשה לפעמים להתמודד איתם. אני לא יודע מה אני עושה לפעמים, והמחשבות שלי פשוט פורחות להן הלאה לשום מקום, מתערבבות עם המציאות ומחפשות מוצא.
אני לא רוצה לחשוב על כל הדברים שאני צריך באמת לחשוב עליהם, כמו לימודים, חובות, ועוד כל מני ברים שאני חייב לעשות, אז… אני מפנה את המחשבות משם והלאה, מתמקד אך ורק בניסוח משפטים לכדי סיפור, או שיר, או מה לא.
סיבה שנייה- משעמם לי.
אני לא עושה שום דבר. פשוט שום דבר. אני מרגיש בתוכי שזה לא בסדר, כי אני בוודאי צריך לעשות כל מני דברים, אבל בכל זאת אני מוצא את עצמי יושב בחוסר מעש מובהק. אני מריץ בראשי את רשימת הדברים שאני יכול לעשות. היא קצרה באופן מפתיע. הייתי חושב שעם חיים כאלה שכולם עושים מהם מי יודע מה היה איזה משהו לעשות, לא?
אני לא עושה שום דבר. איכשהו, לא לעשות כלום לפעמים מרגיש כמו הדבר הכי נורא בעולם. כי זה לא מדויק שאני לא עושה כלום- הראש שלי, למשל, ממשיך לחשוב. כל הזמן. וכשאני לא עושה כלום, המחשבות שעולות לי בראש הן תמיד מהסוג שאני לא רוצה לחשוב עליהן. בדרך כלל, כשאני לא חושב על כלום, אני חושב על זה שאני לא עושה כלום. ואז אני חושב על זה שאני חושב על זה שאני לא עושה כלום. וכן הלאה… המעגל של המחשבות לא נפסק, ואני פשוט רוצה לכבות את הראש לרגע. או אולי להסיח את דעתו. אז אני עושה משהו. משהו שאני יודע שאני אוהב, ובעצם, אין לי ממש ברירה כי זה אחד מהדברים הבודדים שאני בכלל יכול לעשות.
סיבה שלישית- לכתוב זה נפלא!
טוב, זה לא מדויק. לכתוב זה משחרר, אולי. אבל זה בהחלט לא נפלא. טוב, אולי לפעמים… כשיש לך איזה סיפור טוב, והוא זורם דרכך ודרך המילים בצורה חלקה… אבל זה נדיר, כל כך נדיר. ברוב המקרים לכתוב זה סיוט. אני נאבק עם המילים שיתלבשו על המחשבה שנמצאת אצלי בראש ויוציאו אותה אל המציאות. ואז, כשהן עושות את זה, זה לא יוצא בדיוק כמו שזה היה בראש שלי. בראש שלי זה היה ענק, אינסופי, מדהים, הרעיון הכי נפלא שאי פעם היה למישהו בכל העולם- לא, בכל הגלקסיה- לא, בכל היקום!
ואז, כשזה על הדף, אני מוצא שזה לפעמים קצת… מאכזב. זהו? זה הכל? לא ככה דמיינתי את זה בכלל. גבולות המילים והאותיות לא מתאימות בדיוק לדמיון חסר הגבולות שאצלי בראש. הייתי צריך למצוא לי תחביב אחר. אולי ציור.
סיבה רביעית- זה גורם לי להרגיש חכם.
אני לא יודע עד כמה אני חכם, או מבין, או יודע משהו מהחיים שלי בכלל. לפעמים אני מביט בספרים מסוימים, בספרות גבוהה בעיקר, בתחושת מחנק כלשהי. כשעיניי פוגשות במשפט עמוק מסובך ומרשים, אני מכחכך בגרוני במבוכה ומגיב בלב משהו בנוסך- "כן, אממ… זה- זה יפה, יפה…" אני בדרך כלל אומר את זה בקול גבוהה, צומרני, מובך ומביך. אז כשאני רואה שיר יפה וחכם, אני לא יכול פשוט ליהנות ממנו כמו בן אדם נורמלי. לא, במקום זה אני מעדיף להתכנס בתוך עצמי בתחושה של קינאה. "אתה ררואה את זה?" לוחש לי קול קטן וצורמני בראש, עם ר"יש מתגלגלת, בדרך כלל, "אתה ררואה? הוא יודע מה הוא עושה עם החיים שלו. לו יש כישררון. הוא ממש מבין על מה הוא מדברר. ומה איתך? מה אתה כברר עושה עם החיים שלך?"
אז כדי לסתום לו את הפה אני לוקח דף ועיפרון, (או שאני פותח את המחשב,) ואני כותב כמו חמור במטרה אחת בלבד- לכתוב את הקטע הכי טוב שנכתב אי פעם. כשאני מסיים לכתוב, אני והקול הצורמני עם הר"יש המתגלגלת קוראים את הקטע. זה לא ממש משתיק אותו. בעצם, ברוב הפעמים הוא פשוט מתפקע מצחוק. ואז אני מרגיש אפילו יותר טיפש. אבל ברגעים שבהם כתבתי את הקטע הייתי מרגיש כמו האיש הכי חכם בעולם, כמו משורר רב כישרון, ואולי זה שווה את הרגעים האלה. ואולי לא.
סיבה חמישית- זה מספק.
אחרי שאני שם לעצמי למטרה לכתוב משהו, ואז אני באמת ובתמים כותב את זה, אני מרגיש די טוב עם עצמי. אני תמיד אסתכל על קטע שכתבתי, (לא אקרא- אסתכל,) ואחשוב לעצמי שאני דווקא לא רע, בעצם, אולי. שמתי לי מטרה, ועשיתי אותה. נכון- המטרה הזאת לא עזרה כל כך במשהו למישהו, ונכון- יכלתי לנצל את הזמן יותר בתבונה, כמו למשל אם הייתי פועל למען ילדים רעבים באפריקה, או לתרום כליה, או לעשות שיעורי בית לעזאזל, ונכון- זה לא יצא משהו… אבל בכל זאת- עשיתי את זה. ואז אני שוקע בתוך עצמי לעוד איזה יום-שבועיים עד שאני כותב משהו חדש.
סיבה שישית- אני רוצה תשומת לב.
אני כמעט אף פעם לא כותב לעצמי. זה איזשהו פגם שיש בי. ניסיתי לא פעם לכתוב יומן אישי. זה לא הצליח. משום מה, בכל פעם שאני כותב, אני כותב שעל מנת לפרסם, או להראות, או שמישהו אחר יקרא. אני כותב כדי שאחרים יקראו. וזה אולי טוב בחלק מהמקרים, אבל אם בכל פעם שאני כותב משהו אני כותב את זה בשביל מישהו אחר, יוצא שאני לא יכול לכתוב דברים פרטיים. אני לא יכול לכתוב על הדברים שאני באמת מרגיש בדיוק כמו שאני מרגיש אותם. כי על הנייר זה לא נשמע טוב. כי למישהו אחר זה ישמע כמו קלישאה. ואני רוצה לרצות את הקוראים.
מה שמצחיק הוא שאני לא ממש מכיר אותם ברוב המקרים. לא אמור להיות לי אכפת מה הם חושבים אבל תמיד אכפת לי מה אנשים אחרים חושבים, ובעיקר עליי. אז אני עושה את עצמי כותב עליי, או על הגרסה שהייתי רוצה להיות, ומחכה שמישהו, כל אחד, אפילו אם יהיה זה זר מוחלט, מישהו שאני אפילו לא יודע איך הוא נראה, ישפוט ממורמי מעמדו ויחליט אחת ולתמיד האם מה שכתבתי היה טוב או רע. ואני תמיד מרגיש כל כך פתטי כשאני חושב על הסיבה הזאת, אבל היא אמתית. ואני בטוח שיש עוד לפחות אחד שמרגיש ככה.
סיבה שביעית- אני מאמין שזה ישנה משהו בעולם.
זה לא תמיד נכון. בעצם, ברוב המקרים זה ממש לא נכון. או שזה לא מרגיש נכון. אחרי שאני כותב משהו התחושה שמתלווה לפרסום של אותו הדבר היא- "בזבזתי את הזמן שלי, ושל כל מי שיקרא את זה." אבל לפני שאני כותב, ותוך כדי שאני כותב, אני באמת ובתמים מאמין שיתווסף איזשהו טוב בעולם. ואולי זה נכון, ואולי זה לא. הבעיה היא שברוב המקרים פשוט אי אפשר לדעת.
סיבה שמינית- זה גורם לאנשים לאהוב אותך.
אם כתבתי משהו שחושף חלקיק ממני, וכתבתי את זה בצורה טובה, אז הם (אל תשאלו אותי מי זה "הם") יאהבו את זה, מה שאומר שבעצם הם (אותם "הם" מקודם) אוהבים גם אותי. וזה בכלל לא כמו סיבה שישית. זה משהו אחר לגמרי, אז תשתקו כבר.
סיבה תשיעית- לכתוב גורם לי להסתכל על עצמי בצורה שונה.
דברים שלא ידעתי על עצמי מתפרצים לפעמים בכתיבה בלי שאני אפילו שם לב. אבל זה נדיר מאוד. מדובר רק במקרה שהקטע או הסיפור הוא טוב מאוד. אבל כשזה קורה, זה באמת גורם לי לפעמים לבחון את עצמי באור שלא חשבתי עליו לפני כן. פתאום אני מגלה מה באמת חשוב לי, מה אני באמת רוצה. זה לא קורה אם אני יודע מראש בדיוק על מה אני רוצה לכתוב ומה אני רוצה להגיד.
כשאני יודע מה ה"מסר" כביכול של הקטע שלי, הוא תמיד יוצא קטע חיוור, חלש, ולא אמין. כי זה תמיד מבוסס על דברים שאני חושב שאני רוצה להגיד, או על דברים שאחרים רוצים להגיד. אם אני כותב משהו כמו שצריך, אני מבין את עצמי קצת יותר טוב.
סיבה עשירית- זה גורם לי להרגיש מיוחד.
למרות שאני לא. למרות שלפעמים אני מרגיש שיש עוד מאות אנשים- לא, אלפי אנשים, שגם הם כותבים, ורובם אפילו יותר טוב ממני. וחלק מהם גם עשו עם זה משהו בחיים. בנו איזושהי קריירה מזה. ואני רק אחד שכותב עוד משהו שכנראה כבר כתבו לפניו, שמרגיש דברים שכבר הרגישו לפניו, ומבין וחי חיים שכבר חיו לפניו, ויחיו אחריו.
אבל כשאני בתוך הכתיבה, כשאני מרכיב את המילים, כשאני מתעסק במלאכה האדירה הזאת, כל אלה נעלמים לי מהראש. המוח שלי מתרוקן. אני פתאום מרגיש טוב עם עצמי. פתאום אני לא רוצה לברוח. פתאום הכל נראה מעניין יותר. לפתע אני יודע יותר טוב מי אני. לכמה רגעים בכלל לא אכפת לי מה אנשים אחרים חושבים עליי. בזמן הכתיבה אני מרגיש שאני עושה שינוי, שאני עושה משהו יוצא דופן… פתאום אני מרגיש חכם, אני מרגיש חשוב, אני מרגיש מיוחד…
ובשביל הרגעים האלה אני כותב.
תגובות (2)
כתיבה זו צורה לבטא את עצמך. ולדעתי זה שאתה רוצה שאחרים יקראו זה דווקא טוב. לי לדוגמא אף פעם אין מספיק ביטחון בשביל זה, אני כותב רק לעצמי. וחוץ מזה אתה כותב ממש יפה, רק שבדרך כלל, לפחות אצלי הבן אדם שהכי ביקרותי כלפי מה שאני כותב זה אני. כנראה כי אני הכי רואה את הפגמים.
היי לך,
ראשית נהניתי לקרוא את ההסברים המפורטים שלך,
אם כי אני חייבת לומר שלא הזדהיתי עם הכל, וזה בסדר אנחנו אנשים שונים, ולכל אחד מאיתנו מניעים ורגשות אחרים.
שנית דיי כאב לי לשמוע שאתה לא יכול לכתוב מה שאתה מרגיש, בעיני זה פספוס עצום…
כתבת "אני רוצה לרצות את הקוראים", וזה כל כך הפריע לי, למה לנסות לרצות אחרים? תכתוב מה שמתחשק לך ואיך שאתה רוצה.
אל תפחד לכתוב על מי שאתה ועל מה שאתה.
אל תנסה לרצות אף אחד רק את עצמך.
בינינו, אף אחד לא באמת יודע מי אתה באתר הזה.
אז למה לא לכתוב על מה שאתה מרגיש באמת?