להשתגע או ליפול
היום הייתי בדיכאון. לא דיכי, לא מצב רוח רע, לא סתם אמוציות כי אני צריכה לקבל. דיכאון. מצב בו אני לא מסוגלת לראות קדימה, רק אחורה, הווה ולבכות, לבכות לבכות, בכלל בשנה וחצי האחרונות הדמעות שלי נורא נורא מלוחות, שורף לי בעיניים שאני בוכה, זה לא נעים לי ומה שמוזר זה כשזה בכי מבצל זה לא שורף. בכל אופן, בהיתי בהם, בכדורים, בוואבן, הכדור הזה שעשה לי כמה פעמים ממש רגוע ובלי דפיקות לב, מה שעצר אותי מלבלוע את כולם ופשוט לישון עד מוות היה זה שזה לא הוגן כי אני גרה אצל ההורים ומה אני אפיל עליהם עכשיו אמבולנס ובכי וצרחות, מילא, אם הייתי גרה לבד, אז אתה מת וזהו, אחרי כמה ימים מוצאים, זה נראה יותר פשוט אבל פה זה שכנים ובלאגן ואמא שתיכנס עוד שעה לשאול למה אני ישנה אם קמתי רק ב12, בקיצור,
כמו שאני חיה בשביל לרצות אחרים גם המוות שלי מסתבר הוא כזה.
נכנסתי להתקלח, יושבת על הרצפה, בוכה בוכה בוכה. שונאת את זה שכולם רחוקים ומתחילה להשוות אותי לכולם ומה שהכי חזק? אחותי. דמיינתי את עצמי שואלת אותה אם היא מתביישת בי, חושבת שאני טפשה וזה היה הבכי הכי כואב. נשענתי על הקיר ושמחתי שהזרם של המים חזק דיו כדי שאף אחד לא ישמע אותי בחוץ.
ההורים שלי רואים שמשהו עובר עליי…אני לא יודעת איך להתמודד איתם, איך להסביר להם שרע לי, שאני בת 29 ואני לא מצליחה, לא מצליחה. ואיך חזרתי הביתה, להכל היתה מטרה, לחזור, ללמוד, להתפתח ופתאום בום! ואני רוצה ליפול ואין לי לאן ואני רוצה תשומת לב ושמשהו יקרה לי. רוצה אנשים מסביבי ושונאת את כולם. נהייתי ממורמרת.
אני.
כל כך לא מתאים לי.
כבר שנה וחצי אני מנסה לעצור את המרמור אבל כמו מפלצת קטנה הוא עולה ועולה ועולה ומתחיל להגיע לזוויות של הפה ולהוריד את השפתיים למטה, כך שהחיוך האופייני לי יהפוך למשהו חמוץ ומגעיל.
ואני נלחמת עם השפתיים, "למעלה למעלה, אל תיכנעו".
ונמאס לי להתבכיין כי לכולם קשה אבל מצד שני גם לי מותר, פעם אחת בחיים שלי אני רוצה ליפול, גם לי מותר. או זה או שיום אחד אני אתפרץ. וזה הכי לא נעים.
תגובות (0)