לראות בקפה
לראות בקפה
לפתוח פאל, כלומר לקרוא את הגורל בקפה. זה היה סוד גדול שלווה את ימי ילדותי. אימי,דוריס, ידעה לפתוח פאל,וידוע היה במשפחה הרחבה :כל מי שהיתה לו בעיה היה בא לדוריס לפתוח פאל.ואני- ילדה קטנה -הייתי יושבת בפינת החדר, מצמצמת את עצמי לרואה ולא נראית , מסתכלת ומקשיבה.הנה דוד שמואל בא לבקר. מדברים על דא ועל הא, כאילו לא בשביל הפאל הוא בא. אמא מגישה לאורח קפה שחור חזק בספל קטנטן. הוא ממהר לשתות את הקפה , גומע גמיעה אחרונה, ואז ,כשהוא מלכסן מבט חטוף לאימא, הוא מניח את התחתית על הספל, הופך את הספל ומעמיד אותו על פניו על גבי התחתית. רמז ברור לכך שהוא מצפה שאימא תפתח לו פאל. ( וזאת עליכם לדעת, חשוב
מאד שהשותה מן הספל יהפוך אותו בעצמו, אם הוא רוצה שאת הגורל שלו יראו בקפה.) אימא שותקת.
אני יודעת שלא תמיד היא אוהבת לפתוח פאל.אבל שמואל העמיד אותה בפני עובדה כשהוא הפך את הספל. ועכשיו- אני רואה שהוא מחכה ששיירי הקפה שבספל- יתייבשו. הוא בודק שוב ושוב שהכל יבש הוא מעביר את הספל לאימא והיא מתחילה לבחון בכובד ראש את הצורות שצייר הקפה. ואל אזני מגיעים קטעי משפטים שממלאים אותי בסקרנות: איש גבוה, אישה נמוכה,נסיעה בעוד יומיים או בעוד-שלושה. מי שנכנס אל ביתנו מתוח או עצוב, היה יוצא – שמח וטוב לב , אחרי שאימא קראה לו בקפה.
ואני- מאד רציתי ללמוד את הסוד. איך יודעים למצוא בשיירי הקפה את הגורל? אבל אימי אמרה: כשתגדלי…כשמלאו לי אחת עשרה נתגלה לי הסוד.היא קראה לי וחיוך מהורהר על פניה:"את רוצה לשמוע איך למדתי לקרוא בקפה?" שאלה. כמובן שרציתי. והיא התחילה מספרת לי על היום בו הוחלט על נישואיה. בת אחת עשרה הייתי , אמרה בפשטות, והוא, החתן, בן שלושים ושתיים או שלוש. קפצתי בחבל בחצר הבית עם ברטה ומרסל, בנות הדודה. ברגע שעמדתי להיכנס שוב לחבל המתגלגל שמעתי מכוון הבית "דוריס! בואי לכאן מיד!"
מחפשים אותי !!
בימים האחרונים היו בבית הכנות כמו לכבוד חג. הכינו "חלקון" ו"מלבס"– את אלה מכינים למשלוח מנות בפורים או לברית מילה או לחתונה. לא פורים עכשיו, שום תינוק לא נולד בבית, ולי- תפרו שמלה חדשה. פחדתי לשאול. כשקראו לי עכשיו- כבר ידעתי: אני הקורבן בחגיגה.
עיניה הירוקות והגדולות של אימי הביטו בי עכשיו מבוהלות , כאילו חזרה להיות אותה ילדה בת אחת עשרה שנלכדה. והיא המשיכה בסיפורה: תפשתי את ידה של ברטה, ומשכתי אותה בכוח אחרי." רוצי איתי, ברטה" בקשתי ממנה, "בואי נתחבא" רצנו מהר. כולם היו בחדר הגדול ואנחנו התגנבנו למדרגות שליד הדלת ורצנו מהר אל ה"נים", המרתף. התחבאנו בפינת ה"נים", מאחורי שקי הקמח, ושמענו אותם קוראים ומחפשים ומחפשים. פתאום אמרה " ברטה, אני מתביישת מהדוד. אני אורחת שלו.אני לא יכולה לשקר לו." היא תלשה את ידה מידי ורצה צועקת :" דוד, דוד,אנחנו פה , ב"נים".
רעד עבר בי , הרגשתי כאילו אותי תפסו, אבל קולה שלה, של אימי, חזר להיות עכשיו מאופק ושקט. היא תארה בפשטות איך נחתם גורלה. ”לקחו אותי לחדר והושיבו אותי על כסא, ליד החתן. הסתכל עלי הרב, כעס ואמר : "אני לא מסכים לקדש ילדה כל כך קטנה." כבר ראיתי כלות קטנות ,אבל לא כזו,כולה עור ועצמות, תנו לה קודם לגדול." אמר החתן "זה רק אירוסין. אני מוכן לחכות לה חמש שנים עד החתונה." הסכים הרב וערך את האירוסין. הוציאו אותי מבית הספר.אמרו: "לא נאה שמאורסת תלך לבית הספר". לא עברה שנה והחתן דרש לקיים את הנישואין. לא יכלו לסרב לו. הפרת האירוסין היתה הופכת אותי, ילדה שעוד לא מלאו לה שתים עשרה, לגרושה. ומי ירצה להתחתן עם גרושה? לא הלכתי לבית הספר, לא קפצתי יותר בחבל ואת הבובות שאהבתי החבאתי עמוק בארון.
אבל – היתה לי שכנה נוצרייה שהיתה פותחת לאנשים בקפה. ובכל שעה שיכולתי הייתי יושבת בחצר לידה ורואה ושומעת .אנשים הביאו לה את הצרות שלהם והיו מקשיבים לכל מילה שאמרה להם מתוך הקפה. שמעתי ושמעתי את כל מה שאמרה להם, עד שלמדתי את סימני הגורל בקפה.
"ועכשיו בואי אראה לך את הסימנים: הנה, את רואה, הנה,כאן- איש אחד גבוה,וכאן, את רואה? אישה אחת נמוכה, וכאן, כאן- את רואה את הקו הארוך הזה המתפתל בשלושה פיתולים- זו נסיעה בעוד שלושה ימים או שלושה חודשים ולפעמים-שלוש שנים". הסתכלתי, דחקתי את ראשי אל תוך הספל ולא ראיתי- לא איש גבוה ולא אישה נמוכה וגם לא נסיעה. ראיתי רק גושי קפה יבשים. לא הבנתי איך היא ראתה בגושי הקפה האלה את הגורל. אני חושבת עליה היום: אישה יפיפייה, קטנה וצנומה היתה כל ימי חייה, ורק עיניה- היו גדולות, גדולות וירוקות . הן שלטו בך מיד כשהסתכלת בה, חדרו ללבך וראו הכל. גם כשהיו דברים שלא רציתי שתדע עלי – מבט אחד של עיניה אמר, שהיא כבר יודעת הכל.
והיום אני מבינה למה לא תמיד אהבה לפתוח פאל.היא פחדה שמא תראה בשורות רעות . כל מי שנכנס אל ביתנו לפתוח פאל היה יוצא שמח וטוב לב, כי היא אמרה רק את הבשורות הטובות שראתה. עיניה היו כמו שתי משקפות שהסתכלו באוקיינוס החיים והראו לאנשים את מה שהיה, לפעמים, ממש לידם והם לא ראו יום אחד בא אליה בן הדוד נחום. אשתו אבדה טבעת יהלומים. היא חשדה בעוזרת ופטרה אותה. אבל העוזרת לא הודתה בגניבה. באה הגברת לפתוח פאל כדי להשקיט את מצפונה. תוכח בפאל אשמתה של הגנבת .ודוריס אמרה: "יש לך בעיה ואת חושדת במישהו, אבל הוא לא אשם. הפתרון לבעיה נמצא אצלך בבית. תכנסי הביתה, תרימי את ידך למעלה ותמצאי את הפתרון". הגברת באה הביתה, הרימה ידה לאצטבה העליונה שבמטבח ומצאה שם את הטבעת. ופעם בא אליה בן הדוד חיים. מודאג מאד .בתו כבר מבוגרת ושום חתן לא נראה באופק. שתבדוק דוריס בקפה- איפה מסתתר החתן! ואימא סובבה את ספל הקפה ואמרה:
"יש כאן ,כאן בפינת הספל , אתה רואה, בחור גבוה שעומד מאוד מאוד קרוב אליך אתה צריך, פשוט, להסתכל עליו. עד היום מספרים איך בתו של חיים מצאה את החתן שלה בזכות הפאל של דוריס.
פתאום, בטרם עת, מתה אימי , דוריס .כל בני המשפחה היו בהלם, ואילו היא , בחדר הטיפול הנמרץ, הסתכלה אלי בעיניה הירוקות והגדולות ,שהיו עכשיו עייפות מאד,ואמרה לי: " ראיתי…"
היא -ידעה.
ומאז-אין מי שיקרא במשפחה שלנו את הגורל בקפה.
אני?- אני אפילו לא שותה קפה שחור. בקושי נס- קפה עם סוכרזית , אבל , לפעמים,בשעה של מצוקה ,אני רואה מולי את עיניה הירוקות והגדולות , ואז, נדמה לי, שאפילו סימני הקפה הנמס הופכים להיות , ולו לרגע, ל- איש אחד גבוה, אישה אחת נמוכה , ולפעמים, לפעמים- אפילו – לנסיעה בעוד יומיים או שלושה.
תגובות (1)
אהבתי נורא את הסיפור.
מרגש,כתוב היטב,מסקרן.
האמת שהשאיפה שלי היא לעקוף את מספר הסיפורים שלך באתר חח.
למרות שיש לי מחסומי כתיבה נוראיים.
בכל מקרה, אני נורא הייתי רוצה שמישהו שהוא לא נער או נערה מתבגרים,יקרא את הסיפור שלי, ויביע דעה אובייקטיבית.
אם יתחשק לך..לסיפור שלי קוראים"אהבה,שנאה,נקמה" סיפור בהמשכים.
אני נורא יעריך זאת.
:) תודה מראש: אנונימית.