חובש כיפה

אוטובוס זה דבר מוזר. מבנה מרובע על גלגלים בו אנשים זרים נכפים לשבת אחד ליד השני, לנשום אחד את השני, לשמוע שיחות אחד של השני, להציץ אל ספרי אחד השני או לקרוא מכותרות העיתון של השני ואז לדבר על זה בטלפון אחד ליד השני.
אתמול, כבכל יום, הייתי במבנה הזה. אני חייבת להודות שאתמול קרה נחמד שם, זה לא התחיל נחמד וסביר להניח שאני אולי הייתי היחידה שחשבה שיש משהו נחמד בסיטואציה אבל בכל זאת…
ברנש עלה במדרגות.
"לאן?" שאל אותו הנהג
"מה זאת אומרת לאן? מה זה עניינך לאן??????" שאל הברנש בעצבים כאילו הנהג שאל אותו בכמה ריבועי נייר טואלט הוא משתמש אחרי חירבון.
"אני חייב לשאול אותך לאן כדי לדעת כמה לחייב אותך"
הברנש התעצבן, מצא כיסא, סידר את התיק וקרא לעבר הנהג בקללה. לא סתם קללה, קללה שבכלל מופנית לאישה בד"כ.
"חתיכת פוסטמה".
פוסטמה. לנהג שטוב שההגה בידיים שלו הוא קרא פוסטמה.
"סליחה??? איך אתה מדבר אדוני? זה אוטובוס ציבורי, אתה לא יכול להתנהג פה איך שאתה רוצה!"
"אתה תמשיך בעבודה שלך ותשתוק!" תעק חזרה הברנש
ואז גם לנהג נפלטה קללה.
"חתיכת חרא!"
"חרא?????? חרא אתה קורא לי????"
"כן! כן!!!! אתה קראת לי פוסטמה"
בדיוק באותו הרגע עלה המבקר. בודק כרטיסים, נוכח בכמה שניות מהויכוח, נראה לי הוא הגיע בדיוק בשלב החרא, בא המבקר לברנש, החזיק בכרטיסו ושאל "לאן בקשה?"
"גם אתה שואל אותי לאן???????"
"מה אתה צועק אדוני? זה התפקיד שלי! אתה במחיר של תל אביב ואולי אתה נוסע להרצליה"
"אתה קורא לי שקרן???"
"טוב מה קרה? בגלל שרבת עם הנהג אתה מוציא את זה עליי? יאללה לא משנה" אמר המבקר והמשיך בתפקידו. אני הייתי ילדה טובה והראיתי את הכרטיס המקומט שלי. חושבת איך תמיד המבקר כל כך מלחיץ אותי ואני חושבת שאיבדתי את הכרטיס ואני מתיחלה לחטט בכיסיי כאילו אין מחר, מתחילה לרקוד בכיסא כמו בהתקף אפילפסיה.
המבקר ירד ואז היה קטע שאותי ריגש.
"חרא הוא קורא לי!" אמר הברנש, "חובש כיפה על הראש!"
ואז אמר הנהג משהו שגרם לי לחייך.
"זה לא עניין שלך, אל תצפה ממני ליותר ממך"
והברנש שתק
ואני חשבתי שזה משפט נורא יפה להגיד. שבאמת, זה שהוא חובש כיפה יוצר בנו איזו מן ציפייה שהוא יהיה בן אדם מוסרי יותר, טוב יותר, שלא יפזול לעיניי שדיי, שלא יקלל, שלא יהיה אנושי חלילה.
תחנתו של הברנש הגיעה, הוא היה חייב להיות עם המילה האחרונה. הוא עמד ליד הנהג. הסתכלתי טוב, חשבתי שהוא מאלה שיכולים בכיף להוציא אקדח, לעשות בלאגנים, אני אמצא את עצמי נותנת עדויות, חוזרת לוואבן בגלל החרדות, הכל נעצר, יש בלאגן, משפחה שלמה של הנהג בוכה, סרטים, תגובות, טוקבקים, אשמה לכל החיים. אבל הברנש לא עשה כלום. הוא ירד ואמר לנהג:
"אתה צריך לבקש סליחה בבית כנסת"
"לאאאא ממך אני אבקש" צעק הנהג, מבין שהתבלבלו לו המילים וזה לא מה שהוא רצה להגיד.
רציתי להגיד לנהג משהוף לעודד אותו לפני שאני יורדת, אבל שקלטתי שהוא מוריד אותי בתחנה אחרת ממה שביקשתי כי הוא התבלבל, התעצבנתי ולא אמרתי כלום.