היפי ועגל הזהב

חושבת לאחרונה על הדור הזה. הדור המבולבל שאני נמצאת בו. "אם היית יכול להיוולד בעשור אחר באיזה עשור היית בוחר?" שאלנו פעם אחד את השני. תמיד עניתי בשנות ה80, בגלל הצבעים שבתמונות, הירוק שהיה ירוק והאדום שהתערבב עם סגול, הכל תמיד נראה מלא חיוכים בעשור ההוא. אבל האמת שתמיד…רציתי להיות היפית. עד שפגשתי את הפאנקיסטים ואז שנאתי את ההיפים, ואז הגיע קארטמן ובכלל היה על מה לצחוק. אבל כשאני רואה את הקליפים של שיער, ונזכרת בעצמי מול המראה שמה שרשראות ובנדנה על הראש, מדמיינת אותי באיזה פארק עם כולם הולכת בחופשיות, באווירה מלאה אהבה אני רוצה גם. עדיין משהו בתוכי רוצה גם…רוצה לשבת ולעשן מול הופעה של ג'ימי או לשבת עם חברים ולשיר בקולי קולות את ג'נס ג'ופלין, לעצום עיניים ולהרגיש חופשיה. אבל אני יודעת שאין חדש תחת השמש. שגם החופש אז היה מורכב מכימיקלים. הוא לא היה אמיתי. וכשהכימיקלים עברו אחרי כמה שעות היה לך דיכאון ופשוט נסעת למקום אחר, והתחצפת להורים שלא הבינו למה אתה לא מסתפר, וכעסת על כולם ונכנסת לאיזה קבוצה שרוצה להגן על העולם מזיהום, ואז גם שם עיצבנו אותך כי כולנו בני אדם. והכל כל כך מתיש אותי לאחרונה. מרגיש לא אמיתי. ורק ישוע הבטיח חופש, חופש מבפנים, חופש בינך לבין אלוהים ואז השאר מגיע. וגם זה לפעמים לא מספק לי הכל אבל הוא היחיד שבחיים שלי שבאמת הוכיח את עצמו אובר אנד אובר. ואני יודעת שאלוהים יודע. הוא יודע יותר מהקופסא הקטנה שאני שמה אותו בה, מלטפת ואומרת "אתה יודע", הוא נכנס פנימה ופנימה ופנימה ולפעמים נגיעה אחת באיזה חדר בלב שנטשתי עושה מערבולת ענקית שגורמת לי לבכות, לבהות בו ושוב להגיד, "יו אתה ממש יודע הכל אה?" ולדעת שיש עוד חדרים רבים שם מאחורה שצריך לסדר אבל די לה לדמעתה צרתה…
ומה בעצם ההבדל בין וודסטוק לפסטיבל שהיה מסביב לעגל הזהב? גם שם בטח כולם אהבו ורקדו ושכבו והתהוללו וחשבו שהכל נורא חופשי עד שמשה בא ושבר להם את כל המיתוס. ואז התחילו מליון חוקים ועוד אנשים שהביאו עוד מיליון חוקים כי עם 10 אנחנו לא מצליחים בואו ננסה תרי"ג, למה לא? אולי נוסיף אפילו עוד ועוד ועוד ונכסה עוד ועוד ועוד את הלב שנשאר שם מאחור וזועק רק למילה אחת, חופש.
"בואי, קחי את העול שלי" אתה אומר , "הוא נעים וקל", ואני מסתכלת מה עדיף, עול קל או קינטבג מלא בחרא שאספתי במשך השנים. לפעמים אני בוחרת בקיטבג. היום…אני אלך על העול הנעים.