היום בו נלקחה ילדותי

16/09/2010 1092 צפיות תגובה אחת

אותו יום הכל היה מושלם.
היום היה בהיר,הכל היה תוסס ומלא חיים.
הכל היה צבעוני,
יותר צבעוני מהקשת..

ראיתי אותה,
עוד ילדה קטנה שיצאה לשחק בחצר..
שלולית כחולה ענקית מעליה,
שמיים ענקיים,בלי עננים.
חלקים, נקיים, טהורים,
בידיוק כמוה.

מתחת לרגליה אדמה רטובה,לחה וקרה..
כמו מים צוננים וקרים שהגיעו היישר מהנחל אל כפות רגליה הקטנטנות.
מסביבה הכל קסמים.
ריחות משכרים ולא מוכרים,
נשאבים אל תוך ריאותיה הקטנות.
מראות וצבעים שלא ראתה מעולם,
היא כ`כ מסוקרנת מהסביב,
מנסה לא לפספס דבר.
לא לפספס קו צבע אחד,
מבקשת להבלע בין הצבעים..
מבקשת להתמזג עם כל הקסם.
היא לבשה שמלה ורודה בהירה.
מתחת, תחתונים לבנים קטנים עם ציור תמים של פרחים וחיוכים.
פרחים שמצביעים על פריחה ואושר..
וחיוכים.
חיוכים של שמחה,של ילדות.

שערה היה גולש,ולו ברק מסנוור.
שיער חלק כשבקצוותיו מופיעים מיליוני בקבוקים עדינים,זהובים..
כל בקבוק כאילו מסמלי על מיליוני המחשבות שרצות בראשה..
מה עובר בראשה? מה מתרוצץ במחשבותיה?
על מה היא חולמת?..

היא פרסה את שתי ידיה הקטנות לצדדים,
מרימה את ראשה לשמיים,ומסתובבת..
נהנית ממגע קרני השמש המלטפות את פניה,
המחממות את עורה הנקי,הצח..
היא מסתובבת..
מהר יותר ומהר יותר.. וצוחקת..
צוחקת כל כך חזק,
שאין איש שיכול שלא לשמוע.
אין איש שלא יקנא בה,
אין איש שלא ירצה להחליף את מקומה.
נהנית מכל מה שקורה סביבה.
מתבוננת בעוד פרח שפרח,
ועוד פרפר שעף,
מחייכת מעוד צמרמורת שעברה בגופה..
נהנית מכל הקסם.

היא כ`כ נהנית ..היא מתחילה לשכוח,
שבעולם אין דבר שהוא מושלם.
על כל חלום ורוד יש אלף שחורים..
בעולם שלנו,אין קסמים..
מאחורי כל המראות והניחוחות,
יש דברים נסתרים,שאת הרוע בהם לא ניתן לתאר..

הוא מתבונן בה,אך היא לא שמה אליו לב..
היא לא יכלה לנחש..היא לא יכלה לדעת..
הוא מתקרב אליה,מרחק נגיעה ממנה.
הוא כ`כ קרוב אליה עכשיו שהוא יכול להריח את שערה,את ריח הגוף שלה.
ריח הילדות משכר אותו..
הוא מתרחק ממנה טיפה,
מתהפנט מיופייה,חיוכה קוסם לו.
הוא רוצה לגעת בנעורים..
הוא רוצה לדעת את טעם הילדות..
הוא רוצה לטעום אותה.
משתכר מריח גופה,הוא מתקרב אליה שוב.
הפעם הוא מלטף את ידה.
היא נעצרת.נבהלת מעט.
אך הוא מחייך אליה,
איך אדם כ`כ שמחייך אליה חיוך כה רחב,
כה גדול יוכל לפגוע בה?

לפתע אחיזתו בה הופכת למאיימת.
היא משתתקת.
חיוכו הופך למבט איום.
פניו מתעוותים למולה.
היא רוצה לצרוח אך ידו חוסמת את פיה הקטנטן.
הוא לוקח אותה לפינה בחצר,פינה מוסתרת.
שם אף אחד לא יראה..שם אף אחד לא ידע.
הוא עוצר אותה ביד אחת.
וביד השניה מסדר את שיערה,מריח אותו עוד פעם אחת.
שלא יוכל לשכוח,שתמיד יוכל להזכר..

הוא מתקרב אל אוזנה,לוחש לה..
שלא תדאג,שהכל יהיה בסדר..
היא כמעט ומאמינה לו..
הוא מספר לה שזה הסוד שלו ושלה.
שלא תספר לעולם לאיש.
אין איש שאותה יוכל עכשיו לשמוע..
אין איש שיקנא בה,
אין איש שירצה לקחת את מקומה.

הוא מסתכל בעיניה הבהירות,
הן מתמלאות בדמעות חנוקות.
במבטה היא מבקשת,מתחננת,שיפסיק..
שיתן לה ללכת.
אבל הוא לא שומע,..
הוא לא רואה את כאבה,
אלא רק את רצונותיו..

הוא מוריד לה את התחתונים..
הוא מחייך.
מריח את התחתונים הנקיים והלבנים,
וכל מה שהיא יכולה לחשוב עליו הוא איך?
איך הציור התמים הפך לאימה?
הפרחים נבלו,
והחיוכים הפכו לפרצופים של כעס,
של עצבות.
היא מנסה לצרוח אבל צעקותיה נבלעות בתוך כל המהומה שמתחוללת בתוכה.
היא נחלשת.
אין טעם לצעוק.
אין טעם לבכות..
הוא לא יניח לה.
לעולם.

היא עוצמת את עיניה.
היא לא רוצה לראות עוד לעולם.
לפתע היא מרגישה כאב חד.
הוא חותך את בשרה,הוא קורע את תמימותה.
הוא לוקח ממנה את אישיותה.
דמעות זולגות על פניה,על ידו.
אותה היד שחוסמת את פיה.
איך דמעותיה לא צורבות את עורו?
איך הוא מתעלם מהכאב שלה?
היא מאבדת את תחושת הזמן..
זה לא עובר..
הוא רק ממשיך מהר יותר ומהר יותר..
חזק יותר וכואב לה עוד יותר!
השעות תקועות במחוגים.
בתוך תוכה היא מתחננת שיפסיק..
היא שומעת קולות של הנאה מצידו,
כאילו לא חווה דבר כזה מעולם.
פעם הראשונה בחיי בה היא שומעת את אנחתו של גבר.

זה נגמר.
הוא כולו מזיע,
מטה את ראשו לאחור,
ונושף החוצה אוויר חם.
הוא מתקרב אליה..
היא רועדת!!היא לא רוצה שיתקרב אליה שוב.
היא נגעלת מהמראה,מהמגע,ממנו.
הוא נושק לה על הלחי,כאילו מנחם אותה על מה שעברה..
לוחש לה שהוא אוהב אותה.
שהכל יהיה בסדר..
שזה הסוד שלו ושלה.
שלא תספר לאיש.

היא לא מאמינה לו.
מעכשיו,כלום לא יהיה שוב בסדר.
הוא חצה אותה לשניים,
הוא הפך אותה מילדה,לגופה.
לאדם חסר אישיות.
נטול תקווה.
אדם ללא רוח חיים.

הוא קם על רגליו.
היא מתבוננת בו,והוא גבוה.
הוא מרים את מכנסיו.
סוגר כפתור.
ונעלם.

היא נשארה שם,מחזיקה באיברה הקטן.
מחזיקה בו מכאב.
מחזיקה בו כך שאף אחד שוב לא יוכל בו לגעת.
ידיה מתלכלכות בדם סמיך.
הכאב הופך לשרפה..
הכאב הופך לבושה..
היא מחפשת שיצילו אותה.
אבל אין מי שלעזור לה יוכל..
אין מי שיעזור לי..
את הצלקות ,אין מי שירפא.
ואת הכאב ,אין אדם שיוכל להעלים.

לעולם לא אסלח לאותו אדם.
אותו אדם שבגללו,לא אוכל שוב לבטוח שגבר.
אותו אדם ששמט את האדמה תחת רגליי,
שלקח איתו את ליבי,
שעקר את כל הטוב בחיי והפך לאימה את ימיי ולילותיי.
שהרג את אותה הילדה שהיתי..
שהרג אותי.

לעולם לא אהיה שוב מאושרת.
לעולם לא אוכל שוב להתפנק בין קרני השמש..
להנות מהריחות והצבעים..
לעולם לא אוכל להתענג על הקסם..

היום אני צופה באותה ילדה שהיתי.
אותה אני,שיכולתי להיות..
אילו רק היה בא מישהו ומציל אותי..
אילו רק הוא היה מרחם עלי ומניח לי לנפשי.
רק היום אני יודעת,כמה הוא לקח איתו ממני..
מאותו רגע,לתמיד.
בגללו אני לא אותה אני.
הפכתי למישהי אחרת.
ביום בו נלקחה ילדותי…


תגובות (1)

במילה אחת?
אווץ'.
ייתכן והסיפור לא מתאים לאתר, מכיוון שיש בו ילדים צעירים (ואולי אפילו אני נחשבת לצעירה מבחינת הגיל אבל מכל השאר, לדעתי לא), אבל אני מודהמת.
הכאב.
הרגשתי אותו. בחזי. בליבי. חשבתי כיצד הכאב פוגע בי וקוטע את נשימתי לרגע.
מדהים.
חשפת אותי למציאות הכואבת בצורה מיוחדת.
מאוד מאוד אכזרי. מאוד.
כואב. אכזרי. חזק.
אבל המילים יפות כל כך. מתארות את המעבר בין השמחה ל'שאול'.
ואוו.
העצבת אותי. אבל הודהמתי. מילים כה חזקות..
והכאב…
אחח', הכאב…
הוא לא יעבור…

10/12/2012 09:16
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך