היא פגעה בליבי בלי לדעת…

היא אומרת שהיא מבינה אותי…ואני יודעת שזה סתם, כי אם הייתה מבינה אותי באמת בחיים לא הייתה מעזה מבקשת ממני לסלוח לו.
אם ההיתה מבינה היא לא הייתה מזכירה את שמו אפילו.
היא אומרת שבנות הן חזקות ויכולות להחזיק מעמד, אבל היא לא יודעת שאם הייתה במקומי בטח הייתה מתעצבנת, לא. .אני לא כועסת. ..אני זועמת!
היא אומרת שהיא פתוחה איתי ומספרת לי את הכול. .היא אומרת שהיא פותחת את ליבה בפניי ואני לא…אך היא..
היא לא יודעת. ..שאני יודעת כול סוד וסוד שלה שהיא מחביאה מפניי,או יותר נכון מנסה אך לא מצליחה.
הלב שלי סלח לה על מעשייה. .על כול התעללותיה. ..אך הראש…וכול הזיכרונות מתחילים להתערבב לפעמים ומזכירים לי את כול הפצעים שהיא עשתה לי כי "לא שלטה בעצמה".
אמא..
אני אוהבת אותך נורא אך כל מה שעשית לי בלתי נסלח, הייתי מאחלת לך את אותו כאב שכרמת לי, אבל למה? הרי זה לא יעזור לי בדבר…הרי אלוהים לא קיים ולא יכול לעשות לך דבר, אם היה קיים הוא לא היה מתאכזר אליי בצורה שכזאת.
בכל יום ויום אני מקווה שתגיעי לנקודת המבט שלי ותדעי מה אני מרגישה באמת.
כשתדעי מה אני מרכישה אני מבטיחה שיהיו לך דמעות בעיניים,אך בנתיים אני ממשיכה לקוות שיגיע היום הזה. ..
שנאה לא תיתן לי דבר,
אני אוהבת אותך,
ואני נורא מקווה,אמא,
שאת אוהבת אותי כמו שאני אותך…
:)