תקופה או שלא(?)

ופתאום החיוך כבר לא שלם,
אולי בגלל שהכל בפנים שבור.
ופתאום הכל שונה, הכל מוזר, לא מוכר.
הכל צבעוני בחוץ אבל בפנים הכל מרוח בדם.
ובואו ניקבר בקלישאות כי מה בעצם כבר נותר לנו לעשות?
והם אומרים לך שזה רק תקופה שתעבור ותמיד יש אלוהים שיעזור.
ואני האמנתי כי אלוהים קיים, אבל זה כבר כמה חודשים שהלב שלי נדם.
ומתחילים להתכחש לקיומו של דבר שבעצם לא קיים.
או שכן?
אני לא יודעת.
ומחשבות רצות ומתחלפות כמו רכבת, וכל אחת יותר אפלה מהאחרת.
ואני מגישה להם את זה בדמעות יבשות, כי אני לא באמת בוכה זו סתם הרגשה.
הלב שלי בידיי, אני מגישה אותו לכם. תתקנו אותו. אני מתחננת, הוא כבר לא עומד בזה הוא לא עומד 'בתקופה' שאמרתם. קחו אותו רק תעשו שזה יפסיק גם אם זה אומר לעצור אותו לתמיד.
ואנשים נעלמים פתאום או שזאת אני?
זאת לא אני. אני פה בשר ודם. לא נעלמתי לא משנה כמה רציתי.
אני קליפה נעימה מבחוץ אבל אני כל כך ריקה מבפנים.
אני נוכחת אבל לא באמת שם.
אני כלום בעצם.
אני חיה מילולית אבל מתה מטאפורית.
ומה אני בעצם צריכה?
יש לזה תרופה?
אבל לא. זו בעצם רק תקופה.