תקווה

לא אכפת לי להיות לבד, באמת שלא. אני יכול לשכב שעות במיטה, להתהפך מצד לצד ולחלום חלומות, אני יכול לטייל ברחובות בשעות לילה מאוחרות, מחפש משהו שאני יודע מראש שלא אמצא. אבל יש דבר אחד שעושה לי רע על הלב, וזה להיות ריק מתוכן. כשאני ריק, הכל נהדף ממני. אני יכול להיות מוקף אנשים מעניינים, קולות וצלילים מרגשים, אבל שום דבר לא יספג בתודעתי, אני פשוט אשוטט שם בלי שום מטרה כמו עלה שנסחף בזרמי המים הגועשים והמתערבלים. מת. אני שונא את זה, כשכלום לא בא אליי, ברגעים כאלה אני פשוט מתעב את עצמי ואת המציאות שאני נמצא בה, אני כועס על אלוהים שמביא עליי רגעים שכאלו. זה כמו סיוט שרק נמשך ונמשך, שאין לאן לברוח ממנו. בגלל זה אני מאוהב בה, במוזה, מאוהב נואשות. אני מחפש אותה בשקיעות, בציוצי הציפורים, בריחות הנידפים ברחוב, וכשאני מוצא אותה אין שמח ממני. כל קיומי הוא מרדף מתמשך אחר המוזה. לפעמים זה תקופות של אושר עילאי, של חיבוק אלוהי, של התעלות, רק אני והיא. אז הכול חולף על פני בכזו מהירות ומה שמשמעותי בוהק באור יקרות, הכל כל כך ברור; ולפעמים אלו לילות של גישוש באפלה, של מעידות והתפלשות בבוץ, של ייאוש שמחלחל לעצמות וצורב את הנשמה. אבל זה שווה את זה, הכל שווה את זה, כי זה הכל כדי שהיא תגיע, וכשהיא חוזרת, אין רגע נפלא מזה. וגם הפעם, אני יודע שהיא תחזור.