תסתכל אחורה, אולי תשרוד

בתוך המוח שלי, מתחוללת סערה.
הסערה הזאת החלה לתהחולל שם לפני שלוש שנים וקצת.
אבל אני סגרתי את הדלת של החדר שבו מתרחשת הסערה, ונתתי לה להשתולל מאחור.
הסערהנ הזאת מתדפקצ על קירות החדר, מבקשת לצאת החוצה ולכבוש את כל מוחי.
אבל במשך שלוש השנים האחרונות, לא נתתי לה לפתוח את הדלת.
נעלתי את דלת החדר, החבאתי את המפתח בין כל החפצים – האנשים שאני רואה, המחשבות שאני חושב, הדברים שאני רוצה, הדברים שאני לא אומר לעצמי שאני רוצה – ואמרתי לסערה לחכות.
עמדתי מול דלת החדר, ואמרתי לסערה, "חכי כאן. אני לא יכול כרגע. אני עסוק. אני אנסה לגשת אלייך כשאסיים את הנדברים שיש לי לעשות כרגע".
וכך, הסערה חיכתה. היא לא נרגעה, כמובן. היא המשיכה להשתגע בוך החדר, לצרוח וליילל, בתקווה שאולי אשנה את דעתי ואתייחס אליה.
הדבר שהייתי עסוק בו כל כך, הסתיים.
ועכשיו, אני עומד מול דלת החדר שבתוכו הסערה נמצאת. נדמה לי כי היא קצת רגועה יותר כרגע, כי כבר התחילה לוותר על לקבל את היחס שהיא חושבת שמגיע לה.
אבל מצד שני, אני חש שהסערה הזאת מתחילה להתעורר. היא שמה לב שהרעשים שמחוץ לדלת שככו קצת, והיא מבינה שיש לה סיכוי.
אז היא החלה משתגעת שוב.
וכך גם אני, התחלתי להשתגע.