תסתכלי קדימה

אל תסתכלי, אל תסתכלי. תרכיני מבט, אל תסתכלי. שיננתי לעצמי בראש בזמן שחציתי את הכיתה. השעה הייתה תשע בבוקר והגעתי לכיתה לאחר עשרה יממות תמימות בהם לא נכחתי. כל המבטים הופנו אליי, כולל זה של המורה. "בוקר טוב, שי. אנחנו מקווים שאת חשה בטוב." אמרה המורה, הנהנתי והתיישבתי במקומי. "מאוד הצטערנו לשמוע על התקרית" היא הוסיפה. המשכתי להרכין את הראש. למרות שלא הבטתי, הרגשתי את העיניים של כולם נעוצות בי. רציתי לצרוח על כולם "תפסיקו להביט, אני לא סרט! די!", אבל לא היה בי די אומץ ותעוזה והעדפתי להמשיך להרכין ראש בשקט. "את רוצה לומר משהו?" שאלה המורה בעדינות. הנדתי בראשי, ממשיכה להרכין ראש. "בסדר. בואו ונניח לה," היא נאנחה והמשיכה בשיעור.
בהפסקה ניגשה אליי קדם. "בואי –" היא תפסה בידי "נצא לסיבוב". יצאנו מהכיתה וחצינו את הבניין עד לדלת הראשית. יצאנו למדשאה הגדולה והתיישבנו על הספסל הקבוע שלנו בדממה. "איך את?" היא שאלה. "איך אני יכולה להיות?" שאלתי בעיניים דומעות. "אני לא יודעת… ברוך ה' בחיים לא חוויתי דבר כזה…" אמרה קדם במבכוה ועצב ניבט מעיניה. חייכתי קלות ואמרתי "זאת הייתה שאלה רטורית". "אה, אז בסדר" היא חייכה גם. "אני לא יודעת מה להרגיש. מצד אחד – אני רוצה להמשיך בחיים כרגיל, אבל מצד שני זה כל-כך קשה, כמעט בלתי אפשרי. וגם," אמרתי " כשאני מחייכת או צוחקת – אני ישר מרגישה צביטה של רגשות אשמה על כך שאני ממשיכה כאילו כלום. כי זה לא כלום. זה אח שלי. אח שלי נרצח ואני ממשיכה בחיים…" דמעות החלו לזלוג במורד לחיי, חמות ודביקות. "אבל את יודעת שזה מה שהוא היה רוצה, נכון?" שאלה קדם, "יואב היה רוצה שתמשיכו הלאה. שתנציחו אותו ולא תשכחו, אבל שלא תתנו לאבל להשתלט עליכם. שלא תתנו לאבל לשלוט". "נכון, אבל…" אמרתי. יואב היה ילד קטן, חייכן ושמח. יותר מכל אחד אחר שהכרתי. וידעתי שקדם צודקת. שהוא היה רוצה שנמשיך. "תחשבי על זה?" שאלה קדם ונגעה קלות בידי. "אני אחשוב" הבטחתי לה.
* * *
"בוקר טוב תלמידים. שבו בבקשה במקומות" נכנסה המורה עדן, המחנכת שלנו, לכיתה. כולם נעמדו מיד במקומות, והאחרונים שעוד הסתובבו זכו למבט נוקב מעדן. אם מבטים היו יכולים להרוג – הם כבר לא היו איתנו היום. "טוב, אז ככה; כמו שכולכם יודעים השנה אנחנו אחראיים לטקס יום הזיכרון." בום! אני בבית, יום שני אחר-הצהריים. נשמעת אזעקה. קיבלנו הודעה מהיישוב שיש חדירת מחבל. להסתגר בבתים ולהגיף תריסים. נועם, רוני, עלמא ואני יושבות מפוחדות על הספה. ואז רוני נזכרת שיואב לא בבית. הוא אצל אפרת ושקד, דודה שלנו וביתה. מתקשרים לאפרת. אין מענה. שעתיים מורטות עצבים עוברות. דקלה מצוות צח"י ויעל מצוות צח"מ נכנסות. "יואב, אפרת וקדם נרצחו". חושך. אני לא מרגישה כלום, לא רואה כלום. אני בריק שחור ואין-סופי. לאט-לאט מחלחלת אליי התודעה. אין יואבי. אין אפרת. אין שקד. בלי שאני שמה לב אני נכנסת למערבולת של הספדים, הלוויה, שבעה. אני לא שמה לב לכלום, כולי בקהות חושים. כאילו הדבר אינו נוגע לי,כאילו אני בחיים של מישהו אחר.
"שי! שי! את בסדר? הכל בסדר?" נענעה את זרועי קדם. פתאום התעוררתי מהפלשבק. זה קורה לי מידי פעם, פתאום חוזר אליי הזיכרון. פתאום אני שוב בזירת הפגוע, בבית המלוכלך מדם ומוקף שוטרים, בשבעה, בהלוויה. "את לבנה כמו קיר. מה קרה?" היא מבוהלת מאוד. אבל אני לא מסוגלת לענות לה. "תנו לה מים" פוקדת מישהי לידי. מישהו מעביר בקבוק ואני שותה בשקיקה את כולו. "קחי שוקולד" אומרת ילדה נוספת. אני לוקחת מידיה את השוקולד, אבל לא מסוגלת לאכול. "מה קרה?" ואלת קדם בעדינות. אני מנענעת בראשי, זה כל מה שאני מסוגלת לעשות. אבל קדם מבינה. היא כבר כל-כך מתורגלת. קדם הרחיקה את כולם ממני ושאלה בלחש, "זה שוב קרה?". הבעה של הזדהות ודאגה אמיתית נשקפו מעיניה. הינהנתי. היא חיבקה אותי חזק. וזה כל מה הייתי צריכה. לא הייתי צריכה שיגידו לי שהכל יהיה בסדר, להיות חזקה, שזה יעבור, ושכולם כאן לתמוך בנו. כי בכלל לא הייתי בטוחה שהכל יהיה בסדר, ולא התחשק לי להיות חזקה, וזה אף פעם לא באמת יעבור, ולמרות שכולם כאן לתמוך – אף אחד לא יכול לרפא את הכאב.
אני יודעת שקשה להיות חברה-הכי-טובה של מישהי כמוני, עם כזה עבר וכאלה טראומות. לפעמים הדבר הכי קטן שאומרים יכול לגרום לסערת רגשות ענקית. מזכירים בילוי עם אח קטן, או אפילו מריבה, והדמעות עולות. הידיעה גם לי היו אמורים לקרות אותם הדברים, אבל הם כבר לא יקרו.
אפילו דבר פעוט כמו הזכרת טקס יום הזיכרון גורם לי לבחילה וחולשה. כשעוברים ליד הר הרצל אני מתפרקת. או אפילו ליד בית הקברות היישובי. כשמישהו אומר קדיש בבית הכנסת. כל דבר מזכיר לי אותו. כי הזיכרון כל-כך טרי. ויש לי הרגשה שהוא יישאר כזה לעולם. כי זה לא מסוג הדברים ששוכחים בקלות. צריך להיות נורא חזקה בשביל להיות חברה של מישהי כזאת. וקדם היא כזאת, היא חזקה. ואני אסירת תודה לה על זה ובחיים לא אוכל להחזיר לה טובה תחת טובה.
* * *
"יש מסיבת פורים עוד שעה אצל נוגה, בא לך לבוא?" צלצלה אליי קדם. "הלוואי שיכולתי…" עניתי לה.
"אבל, שי, השנה נגמרה כבר לפני חודש!" אמרה קדם.
"אני יודעת, פשוט… אני עדיין לא מסוגלת לשמוע מוזיקה. אני עוד חזק מידי בקטע הזה…" אמרתי חלושות.
"אני אבוא לאסוף אותך עוד שעה. תבואי ומקסימום תלכי! מה יש לך להפסיד מזה?" אמרה קדם. "בסדר…" אמרתי וניתקתי את הטלפון.
אותו ערב היה הערב הראשון מזה שנה וחודש בו שמעתי מוזיקה. אומנם לקח לי זמן עד שנפתחתי, ובתחילה עוד הרגשתי צביטות של אשמה- אבל נזכרתי בשיחה שלי עם קדם לפני יותר משנה "יואב היה רוצה שתמשיכו הלאה. שתנציחו אותו ולא תשכחו, אבל שלא תתנו לאבל להשתלט עליכם. שלא תתנו לאבל לשלוט". בערב הזה הרשיתי לעצמי לראשונה לשמוח, לצחוק ולהינות מכל הלב. בלי צביטות של רגשי אשם או חרטות אינסופיות אחר-כך. "את רואה?" שאגה קדם לאוזני, בגלל עוצמת המוזיקה הגבוהה, "את נהנית ולא קורה לך כלום!" היא חייכה. "טוב – אני חייבת להודות… לפעמים את צודקת!". קדם הסתכלה עליי במבט זועף מדומה ואני התגלגלתי מצחוק.