תסביך

כתיבה. מילים. היו המקלט שלי כבר שנים, דרך הבריחה שלי מימים עצובים, לתוך עולם שלם שבו אני מחליטה מה החוקים, בשונה מהמציאות שבו אני הבובה על החוטים.
לכל אחד הדרך שלו להוציא את התסכול, אמא בחרה בדרך אחרת וזה יצר המון בלבול,
המון שריטות שישארו לעד, כי כך צריך להתייחס לילד קטן שמעד?
המון רגעים ותקופות שאפילו על הנייר מפחיד לתאר
המוח מתכחש והתת מודע מדחיק, אין לזה הסבר
ולפעמים אני חושבת למה אני כמו שאני, ואם הכל היה אחרת עדיין הייתי נשארת אני? האם הקשר עם אמי גרם לסלידתי מנשים? האם חוסר הנוכחות של אבי גרם לי לחפש בעיניי ללא הרף אחר גברים? האם חיפשתי אהבה אצל זרים כי לא קיבלתי אותה ממקומות אחרים? האם חוסר היכולת להתאהב נגרם מהראשון ששבר את ליבי? האם אני מחפשת את האחד לכל החיים? או שאני רוצה לטעום עוד קצת מהכל? האם אני לא מקשיבה לחוקים כי גדלתי כל חיי חנוקה?
למה אני לא יכולה לבטא במילים את מה שאני מרגישה? כי אמא מעולם לא שאלה?
האם אני בוחנת אנשים מסקרנות או מקנאה? ולמה לקנא למישהו כשהוא לא שייך לי בכלל? ולמה לקנא בכלל?
האם הדפיקות בראש יעברו? האם הזכרונות יתהדו? האם אפסיק יום אחד לשאול למה כל זה קרה? האם היה לזה מטרה? האם זה היה בכוונת תחילה?
האם אפסיק מתישהו לכאוב כאב של אחרים כאילו היה הכאב שלי? האם זו התכלית שלי? להבין כאב עד כאב. להזדהות עמו,
עם החיה הפצועה, עם הלב המדמם געגועים, עם הראש שהלך לנדודים,
עם הילדה שלא הרכיבו לה גלגלי עזר וצריכה ללמוד בדרך הקשה.
וגם כשתפול לא יהיה מי שיכבוש את הפציעה.
האם אקבל תשובות יום אחד? או שהחיים פשוט מתחילים ומסתיימים בסימן שאלה?