תנו לי לצרוח. לצרוח ולקלל.

לפעמים מתחשק לי לצרוח. לצרוח כל כך חזק עד שאהיה צרודה למשך שבוע, אולי שבועיים. לצרוח את כל הדברים שלא אמרתי, שלא כתבתי, שלא העזתי להוציא ממוחי העלוב, שנתחבו לפינות הקטנות במעמקי התודעה שלי כדאי שלא אצטרך להביט בהם עוד. אני רוצה לצרוח כדי לנפץ את התדמית שאני כל כך שונאת, משום שהיא כל כך לא נכונה ועם זאת היא כל מי שאני. לצרוח רק בשם הפעולה הטהורה של ניקוי הגוף מהכעסים והלחצים, שבצורה מוזרה מסוגלים להשתחרר לאוויר ביחד עם הצרחה. לצרוח במקום לתת אגרוף לקיר מרוב תסכול, לטרוק דלת בחוזקה ולצרוח לתוך הכרית במשך חצי דקה, או חצי שעה, אף על פי שמעולם לא ביצעתי אף אחת מהפעולות הללו. אני רוצה לצרוח כדי להראות לעולם שאני לא שתקנית, ביישנית, אחת שלא יכולה להתרגז גם אם מנסים להרגיז אותה בכל הכוח, אחת שקבורה עם האף בספר כל היום. חלק מהתדמית הזאת כבר הצלחתי לנפץ. אבל רק את החלק האחרון. לפחות שחררתי צעקה אחת הגונה במהלך השנה החולפת. אני רוצה שאנשים יראו את הפחד שלי, את הכעס שבי, את השנאה שבוערת על אש נמוכה ואת הכאב שכל כך קל להסתיר. אני רוצה שאנשים יראו שיש בי עוד צד. צד שהוא קצת יותר עמוק מחלקיק האישיות שחשפתי בפניכם.
אני רוצה שאנשים יראו את הילדה שכל כך אוהבת לרקוד, לרקוד עד שהיא שוקעת במקצב ונותנת להכל להימחק, לביטחון חדש לחלחל ולמלא את כל החללים הריקים בה, רק שהוא נעלם כשהיא יורדת מהבמה. עד הפעם הבא. אני רוצה שתראו את הכתיבה שלי. לא, לא תראו-תבינו. תבינו את הרגשות שהצלחתי להכניס לטקסט אחד קטן, שלא תחשיבו אותו כעוד דבר שכתבתי והוא לא קשור לשום דבר שמתרחש לי בלב. אתם יודעים שהטקסט הקטן ההוא שקראתי בפניכם היה חשיפה יוצאת דופן של האישיות שלי? הייתה לי תקווה שאולי תבינו. אבל לא הבנתם, ובמובן מסוים זו הייתה גם הקלה. הבעיה היא שהמחנכת שלי נכנסה לכיתה שיעור אחרי ואמרתם לי להקריא את הטקסט גם בפניה. לא מצאתי בי את הכוח להגיד לא. היא הבינה, דווקא כשרציתי שהיא לא תבין. אני שונאת את העובדה שאני לא מסוגלת לעמוד בלחץ חברתי בנושא כל כך פעוט, שכל כך חשוב לי. אני שונאת את העובדה שאכפת לי מה אתם חושבים עלי. אני שונאת את העובדה שהקראתי את הטקסט הזה הרבה זמן לפני שקראתי אותו לכם בפני אחת מהחברות הכי טובות שלי, והיא אמרה לי שהוא מוזר, ושהיא לא מבינה אותו. וזה כאב. כל כך כאב.
אני רוצה לצרוח. לצרוח, לצעוק ולקלל. לקלל את כל הקללות שאני מנסה להסתיר בכוח. ידעתם שבבית הספר הקודם שלי, אמרתי 'חרא' כי נשפכו לי על החולצה מים והחברות שלי הסתכלו עלי בתמיהה? כאילו שהקללה הכל כך נוראית הזו לא ריחפה לי במוח במהלך שלוש השנים האחרונות. אני רוצה שתדעו שאני לא הילדה המתוקה שאתם חושבים שאני. אני מקללת, ואני שונאת, ואני כואבת, ואני כל מה שלא ראיתם בי. אני כל מה שאני לא מסוגלת להראות.
והכי גרוע? אני לא יודעת איך לסיים פריקות.