תנו לחיות בשקט – פרק 5
רק רציתי להתרחק מהבית הזה, להתרחק מהאנשים, להתרחק מהעולם…
~~~~~~~~~~~~~
התיישבתי על איזה ספסל באמצע הרחוב. התחילו לרדת לי דמעות, ניגבתי אותם מהר.
הדמעות לא הפסיקו לרדת, לא הצלחתי להשתלט עליהן…חשבתי על כל מה שקורה לי, ולמה זה קורה, אולי אני מכוערת?
אולי אני לא מספיק חכמה?
אולי אני מוזרה מדי?
אולי אני שמנה מדי?
אני כבר לא יודעת מה אני.
אני לא טובה מספיק בשביל האנשים…אני צריכה להיעלם מהעולם, בדרך כלל אומרים שחיים זה מתנה מאלוהים.
החיים שלי זה קללה. אלוהים לא רצה לתת לי חיים טובים, הוא שונא אותי. כמו כולם.
עברה חצי שעה שישבתי על הספסל ונעצמו לי העיניים לאט לאט…
"סליחה?" שמעתי מישהו, "סליחה?" הוא עוד פעם שאל והפעם הזיז אותי קצת. פתחתי את העיניים ושמתי לב שנרדמתי. כבר היה חושך. "אממ..הכל בסדר?" הוא שאל כשהוא ראה את עיניי נפוחות עוד מהבכי של מקודם. "כן. למה שלא יהיה?" שאלתי באדישות "אממ..לא יודע נרדמת פה והעיניים שלך אדומות ונפוחות…" נאנחתי. "כן. אני בסדר תודה" אמרתי בהחלטיות וקמתי משם, התחלתי ללכת לאנשהו.
האיש, או יותר נכון הילד היה עם מבט מבולבל על הפרצוף והלך אחריי.
"לאן את הולכת?" הוא שאל אותי, "לא יודעת" עניתי בקול חלש "את גרה פה באזור?" הוא שאל. "למה שאני יגיד לך? אני לא מכירה אותך" אמרתי והמשכתי ללכת.
"אוקיי.. אז אני שחר ווקנין ואני גר פה בשכונה, אני בן 15 וחצי" הוא חייך. עצרתי והסתכלתי עליו. "יופי לך" אמרתי לו והמשכתי ללכת אחרי כמה שניות.
"חכי רגע!!"
תגובות (1)
את כותבת מאוד יפה!
תמשיכי..
ואולי תכתבי יותר ארוך?
זה יחסית קצר..