תנו לחיות בשקט – פרק 2

התחילו להיכנס ילדים לכיתה, נאנחתי.

הסיוט מתחיל.

~~~~~~~~~~~

אורלי התיישבה לידי וחייכה, אני רק נתתי לה את המבט הריק שלי והיא נאנחה.
טום נכנס לכיתה, טום הוא הילד "המקובל" שכולם אוהבים אותו, אבל הוא לא מהסוג הנחמד, הוא מהסוג שאוהב להציק ולדכא.
אני לא מבינה איך אפשר לאהוב לעשות רע לאנשים… הוא התחיל ללכת בכיוון שלי עם החבורה שלו שנגררת אחריו כמו חבורת כלבים שרודפת אחרי חתול, ואני התפללתי שהוא לא יבוא אליי או ידבר איתי. רק לא שוב.
הוא נעמד מול השולחן שלי. שיט.
בכל הכיתה נהיה שקט וכולם הסתכלו עלינו, שמעתי כמה ילדים מצחקקים בצד, נאנחתי.
הוא הולך לעשות ממני צחוק, כמו תמיד. שמתי את המבט הריק שלי על הפרצוף, זה מבט שלא מראה רגשות, זה מבט שאף אחד לא יכול להבין אותו.
אסור להראות להם מה אני מרגישה, רגשות עושים אותך חלש ואני לא אהיה חלשה מולו.
"אז..מה שלומך היום מאיקי?" הוא שאל בקול ציני, לא עניתי, הסתכלתי למטה עם אותו המבט הריק. והוא המשיך לדבר "שאני מדבר אליך תעני לי זה מובן?!" הוא אמר בקול קצת יותר גבוה, הסתכלתי עליו. תמיד עם אותו מבט ריק חסר רגשות.
הוא קרא לאחד ה"כלבים" שלו ואמר לו "תראה לה בבקשה כמה אני רציני" עיניי התרחבו, ומיד החזרתי את אותו המבט, שלא ייראו פחד, אסור להם לדעת שאני מפחדת.
הילד חייך, הלך מאחורי, תפס בשיערי ומשך אותו למטה. עצמתי עיניים. לא נותנת לאף דמעה לרדת.
היה שקט בכיתה. יותר מדי שקט, זה היה שקט של פחד, הרי כולם מפחדים מטום.
לטום היה מבט מרוצה על הפרצוף. הוא אוהב את זה, הוא אוהב לדעת שמפחדים ממנו, שהוא הכי חזק. אבל הוא לא.

אני הכי חזקה.
הם לא יודעים את זה.