תנו לחיות בשקט – פרק 1
הלכתי במסדרונות בבית ספר כדי להגיע לכיתה…בדרך אני רואה ילדים מדברים וצוחקים ומסתכלים עליי, הלכתי יותר מהר והמוני ילדים נתקעו בי, נפלתי על הרצפה. צחקו עליי. הרמתי את הדפים שנפלו לי וקמתי מהר, המשכתי ללכת, הסתכלתי על הרצפה. הרגשתי משהו פוגע לי בראש וצחקו עוד יותר חזק. ירדה לי דמעה וניגבתי אותה, אסור להם לראות את הרגשות שלי.
רצתי לעבר הכיתה הכי מהר שיכולתי ונתקלתי בכמה אנשים בדרך, קיללו אותי אבל התעלמתי והמשכתי לרוץ.
כשהגעתי לכיתה התיישבתי במקום שלי, באחד השולחנות מקדימה. עברו כמה דקות והתחילו להיכנס ילדים לכיתה, נאנחתי.
הסיוט מתחיל.
תגובות (1)
במשפט השני תשני את המילים 'בדרך אני רואה […]' ל- 'בדרך ראיתי'. כתבת את הפרק בזמן עבר, מן הראוי שגם המשפט הזה יהיה ככה.
דבר נוסף- זוהי הקדמה. עקב האורך הקצר שהצגת ועקב זה שאין כאן דיבור ראשי ואילו רק תיאורים (לא שאסור להיות בהקדמה או משהו… אבל זה כבר אפילוג או איך שלא אומרים את זה).
אוהבת3: