תמיד מנצחת

כן בתור כותבת קשה להבין ולהפנים שכתיבה היא דבר שלפעמים בא מכאב ומצער או משמחה עילאית שתופסת אותך ביום שטוף שמש, הדבר הכי טוב בכתיבה זה שאפשר להביע כל רגש, וכל מילה היא הכי נכונה. ואם ניפלט בטעות אמירה אסורה פשוט מתקנים מיד עם אחד המקשים במקלדת.. התחלתי לכתוב מכיוון שהייתי פגועה וזועמת ולא ידעתי איך לחלוק זאת אם אנשים.. התחלתי רק היום אך כבר הכתיבה תפסה אותי בשתי הידיים, כן זה קשה בהתחלה כשלא יודעים על מה לכתוב או כמה או איך או אפילו למה לי לכתוב.. הרי בתור תלמידה אני מנסה להתחמק מלחשוב יותר מידי לאחר שעות הלימודים הקשות והמפרכות.. אז איך זה בעצם קרה לי? או קרא לי? (תדמיינו שפרצוף קורץ ניכנס פה..) בכל מקרה זה קרה, ואני קוראת פה סיפורים מדהימים של אנשים שהם או מיוסרים קשות מאהבה כוזבת או יחסים לא טובים עם.. החברה בעצם, והיו פה כאלה שהסיפורים שלהם כתובים נהדר ואני מקווה בשבילם שחייהם טובים כמו סיפורם אז בעצם למה אני כותבת את זה במקום עוד שיר נחמד עם אהבה ואכזבה? ולמה זה כתוב בזאנר של סיפור אישי? ולמה אני שואלת כל כך הרבה שאלות במקום להגיע לפואנטה שלי ולעזוב אתכם במנוחה? את האמת שאין לי מושג למה אני עושה את זה, אולי כי זה סגנון הכתיבה שלי.. אולי זה בגלל שאני רוצה שתחשבו בדרך ולא תקבלו את התשובות מול העיניים כמו שקורה פה ברוב הדברים בחיים- החיים שלנו מנוהלים על ידי שיגרה תמידית שאנחנו אפילו לא מודעים אליה. אני רוצה ומקווה שנתתי לכם קצת חומר למחשבה, ועכשיו לעניין, הסיפור האישי שלי- למה אני כל כך מתלהבת מלכתוב: עכשיו אתם כנראה לא מכירים אותי.. אני מוזיקאים מתחילה, שחקנית כדורסל ורקדנית לא רעה בכלל, כן עד עכשיו זה נישמע טוב אני יודעת… עכשיו הבעיה שלי כל חיי היא ביטחון עצמי, ביטחון עצמי הוא כל מה שבן אדם צריך או בדרך קצת שונה- ביטחון עצמי= הצלחה וחיזוקים חברתיים. כן התאוריה הזאת טיפה מפוקפקת שכן לבן אדם מכוער או שמן אינו יכול להיות ביטחון עצמי שכזה.. אז זהו שלא, מי קבע בכלל שמכוער זה מכוער, ומה כזה רע בלהיות עם טיפה משקל עודף, הרי יופי ורזון זה לא מה שיעשה אותנו מצליחים בחיים אז למה אנחנו כל כך מתעקשים לרדוף אחרי מודל היופי? בכל מקרה לפי דעתי ומסתבר דעת חלק מהחברה אני יפה אבל אופס.. ניראה שהילדה אכלה יותר מידי שוקולד בין אימון כדורסל לשיעור בלט.. או במילים אחרות, שיש לי משקל עודף. יכול להיות שזה היה השילוב של שינוי בחברה ופתאום שיש לי טיפה בטחון עצמי ששינה אותי מקצה אחד לשני.. לפני כשנה עברתי דירה, עברתי מחברה שונאת ומוחצת לחברה אוהבת ומלטפת.. אני אוהבת את החברים שלי לשם שינוי, זה קשה להודות אבל פעם כל מי שבא היה יכול לדרוך עליי ללא חשש שאני יחזיר או ילשין כי זה כבר היה דרך קבע, הייתי בטוחה שזה רק בגלל משקלי, אך גם כשהייתי בתהליך הרזיה החברה שם לא סבלה אותי.. מה אני יעשה שיש אנשים שפשוט לא אוהבים ילדים נחמדים ולא מזיקים, כאשר עברתי דירה התחלתי לקבל יותר מחמאות על מראי החיצוני וכמובן שהחמאתי חזרה ולא הייתי סנובית שמחזירה תודה והולכת לרכל אז קיבלתי תדמית של ילדה טובה וביישנית שאוהבת את כל מי שלפניה ומוצאת את הטוב שבכולם. כן זו אני ואני גאה בזה שאני כבר לא הילדה שכולם שונאים אלה זו שכולם איתה מדברים בלי חשש שבטעות הסוד יעבור למקום הלא נכון , אז כן חיי השתפרו והם עדיין במגמת עלייה עם החברים הנכונים והמשפחה עדיין מסגלת לזה שלפעמים צריך להסיע אותי ממקום למקום כי יש לי הרבה מקומות להגיע אליהם.. אבל אני לא רק כותבת על העבר.. לצערי כאב הלב של אהבה כוזבת לא דילג עליי.. אולי אני מיוחדת אבל לא עד כדי כך, גם נידחתי על ידי אהבתי וגם אני דחיתי מישהו שמסתבר הייתי אהבתו. אז אני כותבת על העבר על ההווה שעוד מעט מחליק לי בין הידיים וגם על העתיד, על רצונות ותקוות, על הפחד מלאכזב, מליפול, מלהישבר בדרך.. לא נשברתי עד פה אז למה שאשבר בעתיד? החיים לא מובטחים לאף אחד ומזה אני מפחדת.. הדבר שבאמת אני מפחדת ממנו זה מחסום כתיבה כי אחרת איך אני אפרוק? התחלתי בזה שלא קל לי להודות בכל שכתיבה נובעת מכישלונות ואכזבות אך אני מבינה שכשאני כותבת אני לא מרגישה כמו כישלון או אכזבה, אלא טהורה וטובה כאילו כל העולם פרוס בפני והאופציות הן אין סופיות.. ככה זה כשאת עושה מה שאת אוהבת, את באמת תמיד מנצחת.