תיאודור (טדי) רוטנברג ויום טוב חזן מנוחתם עדן – כיצד לא הוכרעה המחלוקת הפדגוגית ביניהם

רס"ר גדוד 12, יום טוב חזן, לימים אל"מ וסמח"ט גולני, מוכר לרבים. טדי רוטנברג מוכר פחות, הוא התגייס באוגוסט 1966, היה בן מחזורו של איציק חמאווי מגבורי הקרב על תל פאחר. לכשסיים קורס מכים הוצב כמפקד כיתה בפלוגה ב' בגדוד 12, בפקודו של שוורצי אחרי מלחמת ששת הימים. לאחר כשנה יצא לפי בקשותיו הבלתי נלאות והבלתי מתפשרות משוורצי לקורס חבלה בדורה, עם שובו מהקורס עזב את פלוגה ב', הוצב בפלוגה המסייעת במחלקה המיוחדת כמש"ק חבלה. טדי נהרג ב 20.8.1968 כשהזחל"מ שבו נסע עם לוריאן נוחמוביץ' עלה על מוקש בסיור בוקר בצירי ה"טישטוש" "קשת גדולה" ו"קשת קטנה" על הגבול הסורי בדרום רמת הגולן. מכיוון שיום טוב הלך מאתנו לאחרונה, אין חשש שהספור שאספר להלן יגרום לו מבוכה, מה גם שיום טוב הטיב לזכור להעצים את פעליו ומעלליו המוצלחים, הוא נטה, בכנות מלאה ובאופן אינטואיטיבי לאיין ולשכוח זוטות מביכות. רס"ר יום טוב, התברך בסגולות של מנהיגים גדולים בצבא, בכלכלה ובפוליטיקה, היתה לו יכולת להציג בכישרון רב ובאופן משכנע מצבי מבוכה כהישגים בלתי רגילים וכמעללי גבורה מסמרי שער.

סיפרו על טדי שהוא בן למשפחה עשירה מחולון שבבעלותה מטעי פקאן באזור לכיש, סיפרו עליו שהוא בוגר תיכון עם תעודת בגרות ומתאבק מוכשר, סיפרו עליו שהוא מיושבי "קפה ברזילי בחולון" (כנוי לעגני לבני נוער משועממים שנהגו להתאסף ולשבת על מעקות ברזל של צמתי רחובות בערבי שבת וחג), טדי לא אשר ולא הכחיש שום דבר מי מה שספרו עליו, לטדי נעם מאד הדימוי הפושטקי של "יושב קפה ברזילי", מה גם שלדימוי הבעייתי הזה היו תופעות לוואי מועילות, חיילי הפלוגה קבלו מנהיגותו בהכנעה לא אופיינית, הוא הצליח בנקל להעמיד את מחלקתו למסדרי השכמה בנגוד למה שהיה מקובל בפלוגות של גדוד 12 באותם הימים, ללא קסדות מתעופפות, וללא מתחים, צעקות, איומים, מירמור וכעסים אופייניים של השכמה מאולצת בשעות בוקר מוקדמות. בקצור, טדי צלח בקלילות את מבחן המנהיגות הפיקודית האולטימטיבי של מפקד כיתה בגולני, במסדרי ההשכמה אצלו תמיד עמדו החיילים למסדר השכמה בזמן. טדי רצה להיות מאיר הר ציון, לדעת רבים היה לו פוטנציאל. כשהגיע לפלוגה ב' ביוני 67, היה "ממכף טירון", לפיכך אך טבעי שלא נמצא לו מקום על מעט הזחלמים שהוקצו לפלוגה ב' בכוננות למלחמה. בבוקר יום שישי 9.6.67 בהכנות לעליה לתל פאחר, הוא ניגש לכל מפקדי הזחלמים של הגדוד, התחנן בפני כל אחד ממפקדיהם שיצרפו אותו אליהם, אף אחד לא הסכים לפנות לו מקום, טדי לא לחם בתל פאחר, תחושת החמצת הלחימה לא נתנה לו מנוח. לטדי היה לב גדול, באמונים סחב אלונקות ופצועים יותר מכולם, נשא את הנשקים של החיילים שהתקשו בהליכה במסעות, הסכים תמיד להתחלף ולמלא מקום בתורנויות ובשמירות, מיהר להתנדב לתפקידים ולמשימות קשות, לא שחק אותה גנרל פאטון ולא גורודיש מח"ט 7, לא התנשא על חייליו, לא הציק להם ולא "הקפיד" עליהם שלא לצורך. וכן, לא היה אף תעלול ולא היתה אף מהומה בפלוגה ב' שטדי לא עמד במרכזה, אף פעם לא היה משעמם בחברתו, צחקנו הרבה. פסיכולוגים היום היו מאבחנים אותו כצעיר "חסר מנוח", במובן הטוב של הביטוי לטעמי, כי טדי היה האיש שעמו הייתי מעדיף להיתקל במחבלים במארב לילה, אתו היינו מעדיפים להיתקל במטחי אש RPG ונק"ל בסיור בוקר, היינו מעדיפים שאתנו יהיה בהרעשת ארטילרית על המוצב בעמק בית שאן ובתעלה, אתנו גם ב'ינשופים' וב'גיריות'* מעבר לירדן ולירמוך. הנתונים הגופנים של טדי לא היו מרשימים, ממוצע קומה, כתפיים רחבות זרוע ואמה גדולים,( הביס את כולנו בהורדות ידיים), גוף מלבני רחב במקצת, (משקל "תרנגול", לכל היותר משקל "קל") מצח נמוך במקצת, עצמות גבה בולטות, שערות גבה עבותים, עיניים כחולות ירוקות עמוקות, צוחקות בדרך כלל אבל גם משגרות מבטים משתקים בעת הצורך. טדי הכאיב לנו לחבריו הסגל והחיילים בפלוגה ב' פעמיים, פעם שהלך לפלוגה המסייעת אחרי קורס חבלה, הפלוגה שלנו לא היתה מספיק קרבית בשבילו, ובשניה, כשעלה לשמים מהדף המוות של המוקש, עזב סופית, בלי להיפרד מאיתנו כהלכה, כפי שהיינו מצפים מחבר אהוב, הפעם גם לטעמנו ולכל הדעות באמת הגזים, עבר את הגבול. מי שהכיר את רס"ר יום טוב ומי שקרא את הקדימון הארוך והמייגע הזה, ישער בנקל כי ליום טוב ולטדי היו גישות פדגוגיות שונות, אולי מנוגדות ממש, אני מביא להלן ספור מעשה שעלה בזיכרוני מאותם ימים רחוקים ששניהם נשמו ובעטו, כשמשהו התאייד לי מהזיכרון בחלוף השנים, הושלם תיכף מהדמיון בנאמנות מירבית למקור. ובכן המחלוקת הפדגוגית ביניהם לא יושבה למרות שנזדמנה לכך הזדמנות יוצאת מן הכלל,
מעשה שהיה כך היה: סיימנו סדרת מארבים ארוכה ומתישה, שכבנו בשרשרת מארבים פלוגתית באזור שער הגולן, אחר כך הדרמנו ושכבנו מזרחית לקבוץ "אבוקה" הנטוש הסמוך ל"נוה איתן", היה חורף קר, גשום ובוצי. אחרי שבועות ארוכים ושוחקים חזרנו למחנה "שרגא" למנוחה והתארגנות, הלכנו לישון מאוחר, בבוקר השכימו הממכפים התורנים את המחלקות בעשרה לשש, למסדר השכמה, קצת יותר מאוחר, לקחו אותן בשלשות לארוחת בוקר בחדר האוכל הגדודי והמשיכו עם סמלי המחלקות בהכנת חיילי הפלוגה למסדר המפקד בשעת הצהריים. אנו, חבורה קטנה של חמישה ממכפים שלא היה לה מה לעשות בשעות בוקר אלה, התעוררנו בשעה שבע בערך לאחר שנת לילה רצופה ויבשה. לאחר התייעצות קצרה התקבלה פה אחד המלצתו של טדי לוותר על ארוחת בוקר בחדר האוכל של הגדוד מפני שהתפריט שם היה שגרתי וקר, השרות לממכפים היה בסטנדרט ירוד, וכן יש להודות, כל אחד מאתנו חשב בינו לבין עצמו שטוב להימנע מהמצאות בחדר האוכל הגדודי שהיה אזור "פעילות מוגברת" של רס"ר יום טוב, בחרנו לצאת לארוחת בוקר חמה, טעימה ורגועה אצל ה'גזלן' בחניה של מוזיאון לוחמי הגטאות אשר מעבר לגדר ולכביש עכו-נהריה. התרחצנו, התגלחנו לבשנו סט בגדי עבודה מנומרים נקיים, נעלנו את נעלינו שהבוץ הדביק של עמק בית שאן צבע בצבע בז' בהיר ויצאנו לדרך, וכך ללא הפעלת שקול הדעת המתחייב מחובת הזהירות החיילית בבסיס של הרס"ר יום טוב, מתוך חולשת דעת, פזיזות ויש שיאמרו בצדק גם טיפשות, בחרנו ללכת בדרך הארוכה לאורך הרחוב הראשי של מחנה "שרגא" שלצידיו מצויים משרדי הפלוגות, משרדי המג"ד, הסמג"ד, בצומת האסטרטגי החולש על פינת שני הרחובות של הבסיס ועל השער הראשי מצוי משרד הרס"ר, שם התכוונו לפנות ימינה לשער היציאה הראשי מהבסיס, הרחוב היה ריק ושקט. בדיעבד, הבנתי כי לבטח על דברים כאלה אמרו חז"ל "כל המוסיף גורע", שכן היה לנו ציר קצר ובטוח למכונית של ה'גזלן', יכולנו לנוע בהסתר ובביטחה ליעד דרך הפירצה בגדר, מאחורי משרדי פלוגה ב', לחצות את הכביש וחיש קל להגיע לארוחת הבוקר החמה והטובה. טעינו טעות גדולה, אסטרטגית, ללמדך שגם ממכפים קטנים בפלוגות רובאיות יכולים לעשות טעויות אסטרטגיות גדולות. היה בוקר מעונן במקצת, השמש חייכה פה ושם, האספלט היה עדיין רטוב מגשם הלילה, לבשנו סוודר מתחת לחולצה, היה לנו נעים, הלכנו לאיטנו לארוחת הבוקר הנכספת, במצב רוח טוב, מתגלגלים ומגלגלים שיחה קולנית, פתאום, הפתעה אסטרטגית, רס"ר יום יצא למרפסת משרדו, השקיף מסביב הבחין בנו, ירד למרכז הרחוב, התקדם לעברנו בצעדה בוטחת וסמכותית, נעצר במרכז הרחוב, מצמיד את אגרופיו למותניו וקורא לנו בקולו החד "ממכפים בואו מיד אלי ", באנו, אי אפשר היה לסגת, לברוח לא העזנו, הגברנו קצת את הקצב אבל לא רצנו ולא הלכנו מהר מדי, נעצרנו מולו במרחק בטחון קצר, טדי במרכז, שנים מימינו ושנים משמאלו, יום טוב עבר על ליקוים שמצא בהופעתנו בצורה מסודרת מלמעלה למטה: "אפוא הכובעים שלכם ? אפוא הדרגות שלכם ? איפא הגומיות שלכם? למה המכנסיים שלכם לא מוצמדות בגומיות לנעליים ? למה הנעליים שלכם לא מצוחצחות ? מלוכלכות בבוץ !!! בזיונרים, זאת לא הופעה של מפקדים" קבע הרס"ר בפסקנות." כשכינה אותנו "מפקדים", עוד הבזיקה לרגע תיקוה במוחי שאולי המפגש הבלתי צפוי הזה יסתיים מבחינתנו במתכונת של תוכחה, הטפה של בקורת בונה וחינוכית, בהסבר ארכני, גם "מסדר נוסף" היה מתקבל בהבנה וברצון. לשווא קויתי. שתקנו, וטדי ענה: "הרס"ר" אמר טדי: "אתה צודק, אני מקבל את ההערות שלך, אבל חזרנו אתמול בלילה מאוחר מסדרת מארבים קשה וארוכה, היה גשום, היה לנו קר מאד ולא היה ציוד ולבוש חם, בצהרים יש לנו מסדר המפקד עד אז אנחנו מבטיחים לסדר הכל." "לא מעניין אותי, זה בזיון, אתם מפקדים, לא מסכים להופעה כזו במחנה שלי, אתם צריכים להראות דוגמא אישית לחיילים שלכם" ענה יום טוב. "אם אנחנו מפקדים אז אתה יכול להאמין לנו שנסדר את כל הדברים שהערת, וחוץ מזה אנחנו מפקדים כמוך אתה יכול לדבר אלינו קצת יותר יפה" אמר טדי ליום טוב בקול שקט.
הפתיח של דברי טדי בדיאלוג "המפקדים" לא רגש את יום טוב, מאידך, החלק השני של המשפט הסעיר אותו ושרף לו את כל הפיוזים. "מי אתה פורפאקס** חצוף שכמוך שתגיד לי איך לדבר עם החיילים שלי?" זעם יום טוב.
"אני, אני מפקד כמוך" ענה טדי בניחותא, כמו שמקובל בשיחות של מפקדים חשובים. ברור שדברי טדי, שהשוו בינינו הממכפים הקטנים והזוטרים מפלוגה ב'
ליום טוב הגדול היו "קזוס בלי" עילת מלחמה ממש, ידענו שמלחמה תוכרז מיד, במקום, ללא כל שהות, ידענו גם איך. היינו במרחק של שניות מפריצת מעשי איבה אכזריים. כאן המקום והזמן להזכיר את יחסי הכוחות בין הצדדים, תיארתי לעיל את מימדיו של טדי, כל ותיקי גדוד 12 זוכרים את מימדיו של יום טוב, בקצור, יום טוב היה כבד מטדי בחמישה עשר עד עשרים קילו, גבוה מימנו בערך בראש, כתפיו רחבות, ידיו גדולות ושריריות, מתאווה לקרבות "פייר פייט" עם כל מי שרק אפשר. יחסי הכוחות עמדו באופן מובהק לטובת יום טוב, עוד לפני שנזכיר שליום טוב היה שעון של רסרים מנחושת מצוחצחת ומבריקה על יד ימין ולטדי היו איפא שהו בקיטבג שני פסי כותנה לבנים שהוא לא טרח לענוד. יחסי כוחות כמותיים או פיזיים לא דברו במיוחד אל טדי, גם השעון המבריק על ידו הימנית של יום טוב לא הזיז לו, להשקפתו עולמו האסטרטגית, היזמה, התושייה, ההעזה, האומץ והפתעה גוברים על נחיתות כמותית. כמקובל אצל יום טוב, הוצעה העיסקה – הזמנה אבירית וג'נטלמנית לקרב האבקות "פייר פייט" בצד ללא דרגות חלף מעצר או טופס תלונה 630. כולם, כל מי שזכה להצעת עיסקה כזו מיום טוב והיו הרבה "מוזמנים", השכיל לעשות הערכת מצב רציונאלית המתבקשת מיחסי הכוחות ומשקולי רווח והפסד, כולם ויתרו על ההזמנה הנדיבה שלו ל"פייר פייט" והעדיפו את ברירת המעצר ואו המשפט בפני מפקדי הגדוד הקש"בים,*** חוץ מטדי. טדי שימר קור רוח מיוחד למצבי משבר קיצוניים מסוג זה, הוא זקר את פניו אל פניו של יום טוב וענה בנימוס :
"הרס"ר אתה הרי כבר ראית שאני בלי דרגות כאן, לא אכפת לי שאתה תישאר עם הדרגות שלך, אין טעם ללכת הצידה, חבל שהנעלים המצוחצחות שלך יתלכלכו בבוץ, אפשר להתחיל כאן, עכשיו". יום טוב לא היה "מורגל" כל כך שמרימים את הכפפה ומסכימים לדו קרב האבקות ללא היסוס ועוד מוסיפים הערות מחוצפות, תימהון כיסה את פניו, שלח את שתי ידיו כברק ואחז את צווארונו של טדי, גם טדי ידע משהו בהיאבקות, הגיב ללא שהיות הצמיד את כפות ידיו, השחיל אותם בזריזות בין שתי זרועותיו של יום טוב בתנועה מהירה כלפי מעלה אחז בצווארון המעומלן של חולצת העבודה המנומרת של יום טוב, התחיל למשוך אותו כלפי מטה, הכומתה של יום טוב שעד לרגע זה לא זזה מילימטר נפלה לריצפה, ואז גם לנו לארבעת חברי להקת הליווי מוכי האלם של טדי נפל האסימון, הבנו מיד שאנחנו לפני הסלמה חמורה, רבת נפגעים, כלומר שאנחנו נפגע הרבה, פחדנו שהתפתחות האירוע תעלה לנו ביוקר. באחת יצאנו מההלם, שניים מימין ושניים משמאל אחזנו בזרועות של טדי ושל יום טוב ודחקנו את גופינו ביניהם להרחיקם אחד מהשני, יום טוב הרפה ושחרר את אחיזתו בצווארון של טדי, גם טדי הרפה ושחרר את הצווארון של יום טוב שהלך שני צעדים לאחור סדר את צווארונו, אחד מהממכפים שמימין לטדי הרים את הכומתה והגיש לרס"ר יום טוב שחבש אותו יפה על ראשו, "חבל שהחברים שלך הפריעו לי לגמור איתך את החשבון" סינן, "אתה צודק הרס"ר באמת חבל שהפריעו" ענה טדי. יום טוב פנה לאחור, בקומה זקופה ובהליכה סמכותית התרחק מאתנו והלך לעבר משרדו. גם טדי סדר את צווארונו ואמר לנו כלאחר יד: "הוא צודק, באמת לא הייתם צריכים להפריע, יאללה נלך ל'גזלן' לאכול לפני שילך". הלכנו אחרי יום טוב לשער הראשי נתנו לו להתרחק, חצינו את כביש עכו-נהריה, הלכנו לאוטו של ה'גזלן', הזמנו חביתות בפיתה וקפה שחור חזק, ישבנו מסביב לשולחן מתכת שצבעו התקלף, התענגנו מכל ביס, כשגמרנו לאכול, המעשנים שבינינו הדליקו סיגריות, תוך כדי לגימת הקפה ועשן הסיגריות השתחרר לנו השסתום, התנפלנו על טדי:
"השתגעת? נפלת לגמרי על הראש ? למה אתה מתגרה בו? הוא היה מפרק אותך,"
"תירגעו חברים" ענה טדי: "אני בבית, בחולון אוכל שניים כמוהו לארוחת בוקר". פרצנו בצחוק, כשנגמרו פרצי הצחוק חשנו הקלה מהמתח שאפף אותנו מאז אותן דקות נצח שיום טוב וטדי החלו לברר ביניהם את המחלוקות על הדיציפלינות הפדגוגיות שלהם. היתה ארוחת הבוקר הבלתי נשכחת.
חזרנו ל"שרגא" למאהל הפלוגה, הפעם הלכנו על בטוח, בחרנו בציר הנסתר דרך הפירצה בגדר מאחורי משרדי הפלוגה, שוורצי המ"פ היה במשרד קלט אותנו וקרא לנו אליו, שאל למעשינו, לא היתה לנו ברירה, לא רצינו לשקר לו, ספרנו בקיצורים והשמטות מתבקשות שיום טוב נטפל אלינו על לא עוול בכפינו, שוורצי הקשיב, הנהן, שלח אותנו להתכונן למסדר המפקד, לא לפני שאמר לנו: "מוטב שבפעם הבאה יהיה לכם מספיק שכל לא לתת ליום טוב סיבות להתעסק אתכם". למדתי מהאירוע שסופר כאן שלפלוגתות פדגוגיות בלתי מוכרעות עם רס"ר יום טוב יש כוח חיות מעצב גורלות משלו, טדי יצא ממחלוקותיו הפדגוגיות עם יום טוב עם חסינות מפני הצקות לכל ימי חייו, הוא נהנה מכך רק כשמונה חודשים עד שעלה בסערה השמימה כמו אליהו הנביא. הממכפים שאחזו בזרועות בני הפלוגתא מימין, יצאו לקורס קצינים, יצאו מסכנה. פלקו ואני שאחזנו בזרועות בני הפלוגתא משמאל המשכנו בפלוגה ב' עד שחרורנו, חיינו בסיכון מוגבר עוד כשנה וחצי עד שלשמחתנו רס"ר יום טוב יצא לקורס קצינים, עד שיצא, חווינו עוד מפגשים מאתגרים עמו, זכר לאותה מחלוקת על השקפת עולם פדגוגית שהיינו עדים לה ולא הוכרעה.
אחר כך גילינו שגם ככה יום טוב לא אהב שמאלנים.

סוף דבר

שכבנו מארבים במטעי תמרים מזרחית לאילת, כשהשכמנו בצהרים משנת הבוקר, שוורצי כינס את כל הפלוגה למסדר פלוגתי, הופיע בעצמו וספר לנו לקונית שטדי עלה הבוקר עם זחל"מ על מוקש נגד רכב בציר "הקשתות" בדרום הרמה הסורית ונהרג, רצינו לבכות, אבל בימים ההם, בשנות השישים, בכי על חברים שמתים עוד לא היה ברפרטואר של בנים וחיילים, אז שתקנו ובכינו בלב, לבד באין רואה." לא הייתי חבר קרוב של טדי, היו לו עוד חברים כמוני, כמוהם גם אני הייתי פעם או פעמיים אובייקט לתעלוליו, חברתי אליו לסגל פלוגה ב', היינו יחד באמונים ובתעסוקה מבצעית כשישה חודשים, היו בקרבתי עוד חברים שנפלו, דמויות כולם חקוקות בזכרוני. משום מה איני יכול לספק לעצמי הסבר למה דווקא טדי הוא האיש שחוזר ומסתנן למחשבותי תדיר, ובלי הסבר מניח את הדעת, אני סמוך ובטוח ששיר "הצחוק" הוא קינה שכתב נתן יונתן על טדי במיוחד, למרות שאני יודע שלא. בכל פעם שאני שומע את השיר הזה מתנגן, מחנק גודש את גרוני ולוחץ על כיסי הדמעות, לרגעים, טדי ממש, ממש, קם לי לתחיה, אני רואה אותו מדהיר את הזחל"מ ב'חראקות' מסביב למאהל הפלוגה בפצאל, ממסך את כולנו באבק לבן, דקיק וחודרני, אני רואה אותו במסע מפרך, נושא נשקים של חייליו שגופם ורוחם תשו מהמשא, מעודד אותם ברכות בדברי להג מצחיקים להמשיך ולא להישבר, משקה אותם בלגימות האחרונות של מימייתו, מציע להם לאחוז ברצועות האחוריות של חגורו כדי שיוכל לסחוב אותם במעלה ההר עד סוף העליה. אני רואה אותו זוקר מבט אל הרס"ר ומגן בדבקות, בחרוף נפש על משנתו הפדגוגית.

כִּי הַיַּיִן שָׁמוּר בָּעֵנָב הוּא
וְהָעֶצֶב נוֹגֵן בַּלֵּבָב
רַק הַצְּחוֹק בֶּן-בְּלִי-חֹק וְשׁוֹבָב הוּא
יְשׁוֹטֵט בָּעוֹלָם הָרָחָב:

בַּבָּסִיס, בָּעֶמְדָּה, בְּלֵילוֹת אֲפֵלָה****
הוּא אִתָּנוּ הַצְּחוֹק הַפָּרוּעַ
הוּא אִתָּנוּ בָּאֵשׁ, הוּא אֵתָּנוּ בַּקְּרָב
הוּא נוֹשֵׁק לְשִׂפְתֵי הַפָּצוּעַ

* ינשוף וגירית הם שמות קוד לפעולות מתמשכות ותדירות של פקוד
צפון לפגיעה בהתבססות ובפעילות של ארגוני המחבלים על הגבול
המזרחי עם ממלכת ירדן בשנים 1969 , 1968 .
במסגרת זו, בצעו צוותי קרב של פלוגות חטיבת גולני חדירות תדירות
ואינטנסיביות לשטח ירדן למשימות – מארבים נגד אדם ורכב, סריקות
והריסת מבנים ששמשו את ארגוני המחבלים, אסוף מודיעין, מלכוד
ומיקוש מעברים, אתרים, טקטיים ואסטרטגיים. לימים הצטרפו לפעילויות
אלו גם יחידות חי"ר נוספות של הצבא.

** לפי יום טובולוגים, הבטוי נועד ליצור אפקט דרמתי, מקורו ב: שבוש מכוון
של המספרים ,six , five, four או, שבוש ביטוי בספניולית.

*** קש"בים – קציני שפוט בכירים, סמג"ד,מג"ד, מוסמכים לגזור מחבוש של
35 יום ולהפעיל בנוסף 35 יום מחבוש על תנאי והורדה בדרגה.

**** הבית השני בגירסתו המוקדמת, יפה והולם יותר בעיני.