תחושת הלבד.

היא אומרת שהוא אבא שלי. ושלא מתאים שאני אצעק עליו אחרי כל מה שהוא משקיע בי.
היא לא מבינה שעם כמה שהוא נותן לי כסף.. וקניות.. והכל.. אני פשוט לא מצליחה.. לא מצליחה לשכוח כמה רע הוא היה אז. בפעמים שהוא קילל והרביץ..כמה שאני מנסה ואומרת הנה הוא כן אבא טוב.. הוא כן משקיע.. אבל לא.. לא הולך..באמת אני לא מצליחה לאהוב אותו.. ואיפשהו אני מרגישה שהוא כאן רק כדי לממן אותי..
והיא אומרת שהם נותנים לי הכל.. באמת? אז למה אני מרגישה לבד? ולמה אני מעדיפה לצאת ולהיות בין אלף אנשים מאשר להתרכז בתחושת הלבד הזו שנמצאת בתוכי ולא משנה מה יקרה היא לא תעזוב? למה אני לא מרגישה לאיש שאמור להיות אבא שלי שום רגש? למה אני מחפשת את מי לאהוב כשי שיאהב אותי בחזרה? כדי שתחושת הלבד השנואה הזו תלך?
היא אמרה שאני ילדה רגועה.. אויש אמא כמה שאת לא מכירה אותי.. שלוות נפש? לי? ממתי?
אני תמיד מסובכת.. ומפחדת שמי שכבר התקרב ילך בסופו של דבר.. ואני לא מכירה שום דבר שהחזיק לי והצליח לי הרבה זמן ולכן כל דבר טוב שקורה לי ונמשך.. אני כבר מתחילה לפחד.. אולי משהו פה לא נכון? אולי אני טועה? איך ייתכן שזה נשאר הרבה זמן.. ואז אני הורסת את זה. בידיים.
אני רגועה? אמא?
אז למה כשאני עצבנית אני יכולה לשבור שולחן, פשוטו כמשמעו? למה אני מנסה להחזיק את עצמי וכשאני נשברת אני בוכה מאכזבה?
אוויש אמא.. את לא מכירה אותי ולא לרגע.. אין מישהו בעולם שמכיר אותי אפילו לא אני. וכשאני רואה זוגות אוהבים אני כל כך רוצה את זה.. רוצה כבר לשעת ולהרגיש מה זה אהבה.. שבאמת דואגים למישו ולא בשביל פוזה.. שכשקורה משו ישר חושבים שבבקשה לא קרה לו כלום.. ולדאוג ולאהוב בקשר להכל.. ואין לי למי.. אין את מי לאהוב. פשוט אין. ואז הדמעות חוזרות כל כמה חודשים ויש בכי וכאב ואני הולכת לישון וקמה למחרת ושוכחת.. ותחושת הלבד ממשיכה לחזור שוב שוב..