תחושת הבלבול.[ מקווה ומציעה לקרוא^.]

היי לכל מי שיקרא את זה.
אז אני מחפשת סיפור. סיפור שירגש אותי. סיפור סוחף, סיפור שכשהכתוב\ת תעלה פרק אני אבכה מהתרגשות. אני אצחק מהבדיחות. והכעס על הדמויות כאלו שזה אמיתי.
אני מחפש סיפור לא שגרתי. מקורי. מיוחד. בעל משמעות.
לא מצאתי. לא היה לי זמן לחפש. אז מה עשיתי?. התחלתי לקרוא סיפור.
סיפור שחשבתי שהכל יהיה בו צפוי. סיפור שחשבתי שאני אדע הכל. סתם סיפור שיגרום לי לצחוק מכמה בדיחות שבו.
אבל לא. טעיתי. זה היה אחד הסיפורים הכי יפים שקראתי. בלי להגזים. באמת התרגשתי כמעט מהכל!!.
בכיתי כשלדמות אחת היה קשה. וצחקתי כששני הדמיות היו ככ פתוחות. התרגשתי שהיא עברה את הקושי הכי גדול שלה. וכאב לי שהם היו מופרדים.
אז איזה סיפור זה? סיפור אהבה? סיפור מתח? סיפור משל? או שאולי כלום מזה.
את זה אני לא יכולה להגדיר. הוא לא בשום ז'אנרים מזה . אבל יש בו הכל ויותר!.
זה אחד הסיפורים הכי טובים שקראתי. סיפור ששינה את עצמי. סיפור שיגרום לי להמשיך לקרוא אותו. ולהמשיך לכתוב. לא להפסיק. להוציא את כל סערת הרגשות שבי. ולצערי לא חסרים לי ריגושים.
את הסיפור הזה. כתבה כותבת. כותבת שלדעתי מוכשרת מאוד. אני מכירה אותה הרבה זמן. משאני באמת ועוד מלפני זה. והיא מלווה אותי. והיא גם תלווה אותי. אני קראתי גם את הסיפור הראשון שלה. וראיתי איך היא השתפרה. היא עברה כל כך הרבה. והיא לקחה את זה למקום של כתיבה. דרך להתפרק. כשהיה לה רע או שהיא שמחה או כשהיא הייתה מאוהבת. מאושרת. מחורפנת. לבד. הכל! היא מצאה דרך מדהימה לשנות את הרגשות שלה. דרך הכתיבה. והיא אפילו לא שמה לב לזה שיש לה מקום מפלט. היא תמיד אמרה לי שהיא רוצה שיבינו אותה. שהיא רוצה מקום בו היא יכולה להיות אמיתית. אבל כשקראתי את הסיפור שלה. שאלתי את עצמי ' את רצינית? תראי אותך! את פשוט מוכשרת. וזה מה שטוב אצלך. יש לך מקום להתפרק. הבית שלך. זה האתר הזה. את כותבת כאן מהתאריך 29.09.2012. שנה ושלושה חודשים. שנה ושלושה חודשים שפשוט . פשוט וואו. איך השתפרת. את גדלת כאן. כמו ילדה קטנה. הגעת לכאן ליפני גיל 13 ועכשיו את בת 14 וקצת. גדלת כאן כאלו זה הבית הנפשי והרגשי שלך. אבל לא שמת לב לזה. חשבת שהכל רע אצלך. אבל תראי מה הסיפור האחרון שלך גרם לי להבין.
הוא גרם לי לשנות גישה. הוא גרם לי להבין שאני לא לבד. גם אם אני חושבת שאני כן. הוא גרם לי להתרגש עד כאב. וגם לצחוק עד כאב.
אני חושבת שהשארתי במתח את מי שקורא את זה עכשיו.
בטח אתם חושבים." אז מי הכותבת הכל כך מעוללת הזאת?" או שואלי חלקכם חושבים." איך אפשר לא לשים לב שיש לך טוב מתחת לאף?" . אני אתייחס לשאלה השנייה.
הטוב הוא תמיד שם. איתנו. אבל לפעמים הרע מסנוור אותנו. הכאב גורם לנו לאבד את התקווה ולהגיד זהו.
אולי כשתקראו את זה תתאכזבו. אולי ציפיתם למשהו שונה. מישהי אחרת אבל מצטערת.
טוב הגיע הזמן לחשוף את זה. את הכותבת המסתורית בעלת סיפורים מדהימים.
אני מדברת על עצמי. אני מאוד צנועה. סתם לא. באמת. זאת פרידה מאני הישנה. ועצוב שרק היום הבנתי את זה. איך השתפרתי. איך גדלתי בבית. חשבתי שהכל רע. אבל הטוב? הוא כאן. והוא איתי תמיד.
אגב, כמה פעמים יצא לכם לקרוא את הסיפורים שלכם? ואני לא מדברת על לקרוא כל פרק לפני העלאה ברפרוף. אלה על ממש לקרוא. כאלו אתם הקוראים של עצמכם. אני היום קראתי 34 פרקים. בפרקים הראשונים. צחקתי. התרגשתי. הכל!. בפרקים האלה לא זיהיתי את עצמי. באמת חשבתי שאני קוראת סיפור של מישהי אחרת. בפרקים האחרונים קצת זיהיתי. ממש קצת.
חלקכם כותבים מהדמיון. חלקכם כותבים מהמציאות. אני כותבת ממציאות של דמיון.
אני כותבת בכל סיפור כמעט בכל פרק אפילו, את מי שאני ואת מה שעברתי. אבל בשינוי. אם יש לי קושי אני פותרת אותו בדף. כלומר במחשב, ומנסה ליישם אותו במציאות. או להפך. פותרת קושי על פי המציאות. משאני כאן. בתחילת דרכי הייתי דיכאונית בעל אופי רע. ואני לא אומרת שהכל טוב באורך פלא. פשוט שינוי הגישה שלי. זה תהליך של יותר משנה. אבל רק עכשיו הבנתי מה הבעיה. אני!.
הבנתי את זה היום. וביום שני. ביום שני בשעה רביעית היה לנו שיעור עם יועצת בית ספר. רק לבנות. המטרה היה לספר דבר אחד שיודעים עליי. ודבר שלא. בדבר שכן אמרתי שאני "אתאיסטית". כולן יודעות. כולן מבינות. בדבר שלא יודעים רשמתי " שאני כותבת סיפורים באתר סיפורים מהתאריך 29.09.2012 השעה 10:48 בבוקר. היו המומים מזה שזכרתי. אבל התחלות חדשות לא שוכחים.
היועצת אמרה שאני באה ממקום של רגש. ממקום של כאב. הסכמתי איתה. וכשהיא שאלה אותי אם אני כותבת מהדמיון או מהמציאות. עניתי לה " אני כותבת מדמיון של מציאות, וממציאות של דמיון. אם יש לי קושי בחיים אני פותרת בסיפור ומנסה ליישם אותו בסיפור, ולהפך. מנסה ליישם בסיפור את הפתרון של המציאות. ולפעמים בנקודת מבט שונה משלי, שגורמת לי להבין שיש צדדים למטבע."
היא התרגשה. ואני לא הבנתי ממה. אני תמיד מדברת ככה לא? אה נכון לא. אני הילדה המשוגעת הזאת עם החיוך, שכולם חושבים שהיא תמיד ככה. אבל לא. אני לא.
אני שמחה שיש לי את הבית הנפשי הזה. אבל אני עצובה כי לא הכל טוב. באמת שלא רע לי. משפחה? לא מתעללים או משהו. אבל.. אני ואימא שלי רחוקות. ואבא שלי נפגע בגלל זה. חברות טובות. יש לי זמנים של צחוקים. אבל לרוב פוגעים בי. על ידי שקט כואב או צורת ראיה שגויה של המציאות.
אני לא יודעת להגדיר את השינוי הזה. אבל בהצלחה לי. הסוד הוא ה'סוד'.