תובנות

אני צועד ברחובות הדוממים , בינות הביתנים ההרוסים למחצה ,
אלה שאילו רק יכלו לדבר היו מספרים לי את כול אשר אירע איתם .
עשן שריפות, בורות , הרס וחורבן בכול מקום .
עצים כרותים , גופות שרופות שנערמות זו על זו . את כול זאת אני רואה בדמיוני . אילו הייתי יכול הייתי מחיש צעדי חזרה מהדרך שבה הגעתי הנה , אך אני חושש שאם לא אעשה זאת עכשיו מעולם לא יהיה בידי האומץ לעשות זאת .
הגעתי הנה כדי לראות את הכול במו עיניי, כדי להרגיש צמרמורת בכול פעם שאני חושב על הדבר הגדול הזה שבין אם ארצה ובין אם לא , הוא חלק ממני.
אני מעיף מבט באחד מן השלטים , חוזה במה שנשאר מהזוועות ההם , חוזה בשרידים שמקורם באגו עצום מימדים וחולניות שכמוה לא ראה העולם מעולם .
אני מסתכל סביב , במספרים על הביתנים , ובמספרים על הבלוקים . להיכנס לתוכם אני לא מעז .
אני חושב שזה יהיה יותר מכפי שאני מסוגל להכיל , יותר מדי .
זה מוזר, אני עוד זוכר את כול הפעמיים ההם , הפעמיים שבהם אחד מהם בא לדבר איתנו. בחטיבה או בתיכון , היינו צעירים , להקשיב לדברים האלה לא היה הדבר הכי חשוב בשבילנו .
העדפנו לדבר על משחקי וידיאו ושירים. אם היה בידי , הייתי חוזר לאחור ומשנה את התנהגותנו .
אני מבין עכשיו כמה תעצומות נפש נדרשו לו לעמוד מולנו ולספר את הסיפור שלו , הסיפור שלו שהוא בטח סיפר אולי רק פעמים ספורות במהלך החיים שלו .
אני מבין עכשיו כמה שהכול לא מובן מאליו , אני מבין עכשיו כמה שאני לא מבין , כמה שאני לא מצליח לתפוס את גודל הזוועות שהוא בטח חווה שם .
כול הפעמים , כול הפעמים ההם שצחקתי בזמן שסיפר את הסיפור שלו , כול הפעמיים שגילגלתי עיניים. אני מצטער , הלוואי שהייתי יכול להחזיר את הגלגל לאחור . הלוואי שהייתי מבין מה שאני מבין היום.
כול הסיפורים , כולם, הם אמיתיים , הם פצעים וצלקות של אנשים שחיו ונשמו ובבת אחת איבדו את הכול , רק לא את עצמם .
הם גיבורים , כול אחד ואחד מהם , כול אחד מהם שנלחם עד הסוף והצליח להישאר עצמו ולא לאבד את צלמו .
זו הנקמה הגדולה שלהם , של כולנו .
והנה אני פה . במקום שבו קרו כול הזוועות ההם שמוחי אינו מסוגל לקלוט , לא משנה כמה סיפורים אשמע וכמה צמרמורת יעברו בגופי .
אני מצטמרר לכמה רגעים , עוצם עיניים ולא מסוגל לדמיין אנשים עומדים בקור הזה עם פיג'מה דקה לגופם , לא מסוגל לדמיין איך אפשר להצטופף בתוך קרון דחוס , לא מסוגל לדמיין את קולות האנשים שגוועים אפילו לא לכמה שניות . אני פוקח עיניים כשמועקה פושטת בבית החזה שלי ומביט סביב בשתיקה , שקט מסביב ואני תוהה לעצמי מה היו מספרים לי קירות הקרונות , קירות הביתנים והעצים הענקיים .
זוועות ?
על רגעים של אומץ ?
על רגעים מצמררים ?
אני לא יודע , אני רק יודע שעכשיו אני אדם אחר . אדם שכשהוא חושב על יום השואה הוא לא חושב רק על מספרים אלא על אנשים , כמוני וכמו מיליונים אחרים בעולם הזה שנשללה להם החירות . אני חושב על אומץ, מסירות , הקרבה ובעיקר חש הערצה וכבוד .
אני מודה להם , על שנשארו איתנו כמה שיכלו , על שהם מוכנים לחלוק איתנו את הסיפורים המכאיבים שלהם על מנת שנדע גם אנחנו ואף פעם לא נשכח , כי ברגע שנשכח תהיה זו הבגידה הכי גדולה שלנו בהם .