תהיות על ספרים במספרה

כשאמרו לי היום, על כמה שזה נפלא לראות עוד נוער קורא, כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה העולם שאני מגיעה אליו כשאני קוראת ספר.
זה יכול להיות עולם שלא קיים, זה יכול להיות מימד נוסף, בזמן ובחלל.
זה יכול להיות העבר, או העתיד.
זה יכול להיות אפילו כלום.
זה יכול להיות ולא להיות הכל.
ואז עברתי לחשוב על האנשים האלה, המבריקים, שכותבים את הסיפורים שאני קוראת, את הספרים שאני קוראת.
הם יוצרים חיים, בדיוק כמו ששני הורים מביאים תינוק לעולם. הם יוצרים חיים מאפס, הם מגדלים את הדמות שלהם, מפתחים אותה, כמו ילד קטן. הדמות יכולה לבנות לעצמה אופי, במהלך הכתיבה, כי זה מה שילדים קטנים שמתבגרים עושים. הם לומדים להגיד לך לא, כשאתה עושה משהו שלא נראה להם, הם לומדים לחייך כשאתה כותב להם חיוך על הפנים.
כשחשבתי על האנשים האלה, חשבתי על מה היה קורה אם אחד מהם היה מפסיק להתקיים.
אם אחד מהם היה נעלם מהעולם, או פשוט לא חי מלכתחילה.
כמה ריק זה היה יכול להיות.
היה נפער לי בור, כמו לעמוד על 99% כשמנסים לטעון משהו.
ואז חזרתי לחשוב על ספרים.
חזרתי לחשוב על זה שאני אוהבת אותם, אוהבת את הדמויות שבתוכם, הם הופכים בקלות אל החברים הכי טובים שלי.
ואני לא רוצה לפספס אף אחד מהם.