שתיקה של עלבון

אני מדקלמת את השורות שלי. קיבלתי את אחת ההקראות הטובות בכיתה, חצי מהיזכור.
"יזכור. עם ישראל. את בניו ובנותיו. היפים והאמיצים." עמית מתאמץ להקריא והמורה מעירה לו שיקרא בקול רם יותר, ולאט.
והוא ממשיך לקרוא. המורה מדי פעם מעירה לו, אבל נגמר ואז מגיע התור שלי.
"יזכור ישראל ויתברך בזרעו." אני קוראת בשלווה אבל המורה מעירה שאני צריכה להקריא לאט יותר. ובקול רם. כי על הבמה לא ישמעו אותי.
"יזכור, ישראל. ויתברך בזרעו. ויאבל על זיו העלומים. וחמדת הגבורה וקדושת הרצון. ומסירות הנפש. אשר נספו במערכה הכבדה…" המורה מסתכלת בדפים ואני ממשיכה.

"יהיו גיבורי. מלחמות ישראל. עטורי הניצחון…" אני מקריאה בטון משתדל ואני מתחברת למילים ורוצה להמשיך, אבל המורה עוצרת בעדי.
"תגידו ביחד את השורה של 'חתומים בלב ישראל לדור דור'. יופי." היא אומרת כאילו היא מהרהרת בזה שחבל שהיא בחרה אותי.
"אבל אמרת פעם שעברה שהם יעשו את זה ואז וויתרת כי זה לא נשמע טוב." אמרתי לה בגרון עם גוש של דמעות. כי היא לא מרוצה ממני. היה לה זיק בעיניים של צער, בטח על כך שבחרה אותי.
"ננסה שוב." היא אומרת, כאילו היא עד כדי כך מיואשת ואני כל-כך נוראית.
ואז היא שומעת את הקולות הצורמים של הילדים בכיתה ונותנת לי מחדש את התפקיד.
ואני רוצה להגיד לה שהיא פגעה בי, ואני בשלי, שותקת.