שתיקה עמוקה.

יצאתי מן הכיתה בעודי מחפש אחר משקפיי, אבדתי
את הדבר הכי חשוב לי. הסתכלתי על כל מי שהיה בחוץ באופן מטושטש
במבט עצוב. פחדתי לחזור הביתה, לא רציתי לחזור לשם, כי כל פעם
שאני מאבד משהו, הוריי נוזפים בי.
זה קרה עם הכל. עם מפתח הבית, עם כרטיס הנסיעות, עם הטלפון שלי
ועכשיו עם המשקפיים.
רעדתי מפחד, חיפשתי ממש טוב את המשקפיים שלי, ובסופו של דבר מצאתי אותם.
הרגשתי הקלה עצומה, הרגשתי כל כך טוב, כזו הרגשה אי אפשר לתאר.
כשחזרתי לכיתה, פסעתי חרש חרש כדי לא להפריע לשיעור וישבתי במקומי.
התחלתי לצייר את העולם, התחלתי לצייר את כולם, את אמא, את אבא, את הילדים בכיתה
ואת המורה. זו המציאות שאני חי בה בעצם.
לפתע המורה נגשה ונזפה בי."ויליאם, מדוע אתה מצייר בשיעור?". שתקתי.
לא ידעתי מה להגיד לה ואז אחרי שתיקה עמוקה, עניתי לה."המורה, מדוע את מלמדת בשיעור?"
היא חשבה שהתחכמתי איתה, אבל באמת שלא התחכמתי.
שאלתי אותה שאלה רצינית. אחרי הכל, העבודה שלה זה ללמד ומהעבודה שלה היא מרוויחה שכר.
אם לא הייתי נרשם לחטיבה הזו, היא לא הייתה מרוויחה כלום. בעצם היא הייתה מרוויחה פחות.
ברגע שיצאתי, הוריי התקשרו אליי, ונזפו בי, כרגיל.
הנזיפה היומית, הכיף בעצם התחביב שלהם. אבל זו לא הייתה נזיפה רגילה.
כשיצאתי אל שער החטיבה, הוריי באו ואספו אותי. לא דיברנו כל הדרך. שתקנו שתיקה עמוקה.