שש מתוך שמונה

הקדמה:
נכתב לרוב בהשפעת חומרים המאלחשים את הדעת (רק אלכוהול- אני מסוגלת להרשות לעצמי בירה בקושי, כך שאין צורך להגזים, ולא, לא סמים, לצערי אני עדיין עובדת במקצוע שאוסר עליי לצרוך אותם למרות שאני בטוחה שבמהלך כל שנותיי בעבודה הזו הייתי צריכה לנצל כל הזדמנות שבה הציעו לי פייסל).
עקב הבעייתיות בפירוט האירועים בעבודה וכן בלימודים שונו השמות ויחסך מכם מידע שאתם לא באמת רוצים לדעת על אף שנראה לכם כאילו זה הדבר הכי מסקרן בעולם (אלא אם כן אתם רוצים לשלוח קורות חיים לאותו מקום עבודה ולמצוא את עצמכם יושבים כמעט כל ערב על הספה בסלון עם בקבוק רעל כלשהו כשאתם שואלים את עצמכם למה הייתם צריכים את זה).
מוקדש ולכל אותם סטונדטים שמסיבה לא ברורה (חור מתמיד בארנק)
החליטו שיהיה חכם לעבוד בשדה תעופה באיזו מדינה זרה בזמן לימודי רפואה שמהווים משרה מלאה בפני עצמם.
ולאחי לנשק שקורא את המרמורים שלי באופן כמעט יומיומי.

פרק 1.

יום שני במרפאה פרטית, אורזת את דבריי בחזרה לתוך התיק ומעמיסה אותו על הכתף.
נפרדת מהנוכחים בחדר והולכת בהזדנבות אחרי הרופאה.
אנחנו יוצאות מהבניין והיא מתחילה לפרוק את כל שעולה בראשה.
החל מהמזכירה שמשאירה אוכל במקרר התרופות וקובעת תורים בהפרשים של כרבע שעה (בדיקת רופא על פי הספר לוקחת לפחות עשרים דקות, מתוכן לפחות רבע שעה מוקדשת לבדיקה פיזית, או כמו שאמרה לנו רופאה אחרת באותה הקליניקה "תפשיטו כמה שיותר חולים").
כמובן שהיא לא חסכה את מחשבותיה גם על הקולגה שמטפלת בפציינטים באגרסיביות מיותרת ולא מקדישה להם מספיק זמן (אני מהמרת שמי
שמסוגלת ללכת יום שלם על עקבים ורדרדים בגובה עשרה סנטימטרים מבלי להכניס את כפות הרגליים בשלמות לתוך הנעל, מנהלת יחסי סאדו מאזו עם עצמה ועם העולם החיצון, וזו דעתי הכמעט מקצועית בתור אחת שמנהלת מערכת יחסים כזו בעצמה).
כנראה שיומיים עם הרופאה בקליניקה הספיקו לה כדי להבין שאפשר לדבר באופן פתוח עם הסטודנטית שתעשה כל מה שהיא אומרת (גם אם היא תרצה שאחצה את המדינה בהליכת ירח לבושה בחלוק לבן בלבד).
הרופאה הזו לא מרחמת על אף אחד מהנוכחים בקליניקה וגורמת לי לפחד שאולי היא תדבר כך גם עליי כשאני לא נמצאת (למרות שבינינו, היא לא חוסכת ממני גם בנוכחותי).
אני מנסה לחייך בטיימניג הנכון או לצחקק ואם יש לי מזל אז גם להשחיל בדיחה או שתיים כדי שהיא תחשוב שאני מבינה כל מילה בשפת אמה.
היא משנה נושא ומסבירה לי איך אנחנו מתקדמות עכשיו בעבודת התזה, לאחר שהבנו שאין לנו מספיק חולים עם אותו סיבוך סכרת שאנו מחפשות שמגיעים לקליניקה.
אני מסכימה איתה והיא מסמנת לי לצאת מהר מהרכב לפני שהרכב שמאחורינו יצפור בעצבנות וחוסר סבלנות כאילו היה נהג אמבולנס שאחראי להגעתו המהירה של פציינט שבדיוק עבר שבץ או איזושהי טראומה מחרידה (ואתם חשבתם שרק במדינת הקוקו ג'מבו אנשים הם כל כך חסרי סבלנות שהם צופרים לפני שהרמזור הופך לירוק- מהבדיחה הזו הדוקטור דווקא צחקה).

פרק 2

שעה לפני תחילת המשמרת, אני עולה על האוטובוס ומחליקה את הכרטיס כדי להעביר נסיעה.
מייחלת לעצמי שאצליח לעצום עין או לפחות לקרוא 30 עמודים בספר שהשאלתי
משותפתי לפשע לפני שהיא תדרוש אותו בחזרה.
אני מתקדמת לכיוון המושב הקבוע שלי שבו ניתן להניח את הרגליים על קצות המושב הקדמי באופן שיראה מנומס וישבור לי פחות את הגב מנסיעה בה אנסה לזקוף את גבי על מושב הפלסטיק הלא נוח להפליא (אני מאמינה שאם היו משנים את זווית המשענת מתשעים למאה שלושים וחמש רוב הנוסעים היו סובלים פחות ונרדמים יותר. בכל זאת אנחנו לא באמצע טיסה ואין צורך לישר את המושב למנח הנקרא "אני אצטרך ללכת לתאילנדית שלי אחר כך כדי שהיא תחזיר את עמוד השדרה שלי לקדמותו).
אך הרמת הרגל הייתה בזווית קהה מדיי עבור מכנסיי הזארה שלי שנקרעו במיקום
אסטרטגי במיוחד שגרם לי להיות בטוחה שיש כמה אנשים בשדה שהייתי רוצה שייהנו מהנוף הנשקף מהקרע אך הדבר לא מתאים למקום והאירוע כדי שאמשיך בנסיעה לעבר המשמרת.
אני יורדת מהאוטובוס ומתקשרת לסגן מנהל המשמרת ומספרת לו על מה שקרה כדי שיבין שאני אגיע באיחור מיותר (בידיעה ברורה שאחרי שהוא יפסיק לצחוק בקול וינתק את השיחה, הוא כנראה יספר על מה שקרה לכל שאר הנוכחים סביבו ואולי לעוד כמה קבוצות ברשתות החברתיות שהבחור לוקח בהן חלק).
לשמחתי, לא השארתי את תיק הלפ טופ אצל המרצה שלי, כך שיש לי יכולת להסוות את האזור הקרוע גם מקדימה וגם מאחורה וכך לרוץ במהרה לסניף אייץ' אנד אם הקרוב ולבזבז באופן מיותר את שארית המשכורת מהחודש הקודם על שני זוגות מכנסיים חדשים רק כי התווספה למצבי הנפשי טראומה נוספת הכוללת בתוכה התמודדות עם שוטטות בבגדים קרועים כשמסביבי המון זועם.
המשמרת מתמשכת ומתמשכת יותר מהזמן המשוער ואני מוצאת את עצמי נשענת בפינת שדה התעופה על הקיר, מנסה לפקוח את עיניי העצומות לרווחה לאחר שגררתי לאורך כל היום את העייפות הנוראית שנדבקה אליי מהרגע שבו הייתי צריכה להתעורר מוקדם מדיי כדי להגיע לקליניקה ועד השעה המאוחרת מדיי שאחרי אותה המשמרת.
אני בוהה באנשים החולפים על פניי בחוסר עניין ותוהה כיצד תהליך הברירה הטבעית מתקיים רק בטבע ונמחק בהתפתחות המין האנושי.
כמובן שלאחר כמה שניות אני נזכרת שהלכתי ללמוד רפואה ואני כנראה לוקחת חלק באשמה.
לאדם שאמר לי בצבא שאפשר לכתוב ספר שלם על כל הדמויות שנוסעות ברכבת אציע לבקר ולו לכמה שניות בשדה תעופת בינלאומי הנמצא על נקודה כלשהי בעולם (סמכו עליי, רוב השדות נראים בסופו של דבר זהים לחלוטין), להעיף מבט ולחזור הביתה עם תובנות על התנהלות המין האנושי במצבי עקה.
אני מביטה בבחורה שהולכת לכיוון הנגדי ומנסה לצלם את עצמה בעזרת הטלפון כשידה מושטת לאוויר והיא עושה מבטים מטופשים לעברו.
אני מקווה שהיא תתקע במשהו והמכשיר ייפול על הרצפה ויתנפץ והיא תבין שכל העניין היה מיותר ותמחק את הפייסבוק, האיסטגרם, הסנאפצ'ט וכל חרא אחר שקיים היום.
זה לא קורה. היא מצליחה לצלם את התמונה הטופשת וממשיכה בדרכה.
אני מתאכזבת וממשיכה להביט בחלל העמוס כשמאבטח ג'ינג'י מתהלך לכיווני בחיוך המפגר שהוא בדרך כלל שומר לבנו בן השנה.
הוא מתקרב מתוך ענניי הבושם שפיזר על עצמו בתחילת המשמרת כשעבר בדוטי פרי של עובדי השדה (בחיי שאני בטוחה שלהיות חברת מועדון בספורה יעזור לי לחסוך יותר כסף מאשר להמשיך לקנות במקום הזה), אוחז בזרועי ושואל מתי הוא צריך להגיע לאיזור האיסוף.
מנסה לחשב זמנים מהעדכון האחרון ששמעתי (כנראה שהודיעו אחרת בווקי טוקי ולא היה לי מספיק אכפת כדי להאזין).
מסבירה לאדון מאבטח את ההנחה אליה אני מגיעה עם התנצלות על כך שאני לא בטוחה אם הקולגה שלי לא אמרה אחרת.
הוא מצקצק וממשיך לאחוז בזרועי ואומר "בנות, אף פעם לא מאורגנות , איך אפשר לעבוד ככה?" הוא משנה את חיוכו כך שאני אתעצבן אף יותר.
אני מתלבטת אם להוריד לו סטירה או לבעוט בחלציו ואז מסכמת עם עצמי שכל מה שהייתי רוצה באמת זה לקחת אותו לאחד המשרדים הריקים בשדה כמו שקרה בפעמים הקודמות, אז אני מסתפקת בלשלוף לעברו את האצבע השלישית ובלקבל ממנו צחוק שמבין שעדיין היה יכול להיות לו סיכוי להצמיד אותי לקיר באחד המשרדים בסוף המשמרת אלמלא הוא היה צריך לנסוע עם שאר החברים שלו הביתה.
מאבטח ג'ינג'י מסתובב וממשיך ללכת ומשאיר אותי להמשיך לבהות בחלל
ובכשלונות האבולוציה הנכנסות לתוך השדה ויוצאות ממנו.

פרק 3:

רכב שובק חיים ברגע קריטי בזמן העבודה.
הנהג מנסה להניע ולכל הגברים יש עצות על איך להתמודד עם המצב ועדיין מסרבים לסייע ועוזבים את המקום לאחר כמה דקות עם הרכב החלופי שהגיע.
אני נשארת במקום עם הנהג כאשר הבוס של שאר המאבטחים מתרחק מהמקום לאחר שאיחל לי חיבוקים ונשיקות.
אני בטוחה שאת החיבוקים והנשיקות היה אפשר וצריך ליישם במקום וזמן אחר.
אני מתיישבת מאחורי כיסא הנהג ושואלת את הבחור שנשאר איתי מה עושים, כי בכל זאת לא נהגתי כבר כמה שנים, ואני מקווה שלבעל הניסיון יש פיתרון אך הכל שואף לאפס המוחלט ואי אפשר להשאיר את הרכב באזור, למרות שבינינו אני מוכנה להשאיר הכל ככה וללכת לפאב הקרוב ולפצוח בתחרות שתייה עם המאבטחים ולא משנה כמה שהם עולים לי על העצבים.
אני מוציאה את המפתח מהסוויץ' ומחכה.
אני נכשלת.
ניסיון אחרון, ואולי באמת צריך לתת למישהו אחר מהצוות להתמודד עם הבעיה.
אני מכניסה את המפתח ומסובבת.
הרכב מניע ואפשר להסיע את הרכב בחזרה לחנייה.
אולי מחר בבוקר גבר שמבין עניין ייקח אותו למוסך.
ואז עולה בי השאלה: כמה גברים צריך כדי להניע רכב אחד כשהתשובה הברורה היא- אישה אחת.
אני חוזרת הביתה לצפות שוב בפרק שכבר ראיתי היום ולא עוזב אותי לרגע.
אחרי 2 בירות אני יודעת שגם לי כמו לבחורה מהסדרה יש צורך רב ללכת לגמילה
ולהתוודות על חטאיי שקושרים אותי לאלכוהול כמו לבחורה באותה סדרה (למרות
שהסמים שלה הרבה יותר שווים).
בחור שוויצרי ממשיך לכתוב לי על החופשה שלו במקסיקו.
בירה שנייה ממשיכה להשפיע והנה אני כבר במקסיקו עם אותו בחור שוויצרי עם המון קעקועים וגיטרה ביד.
הגשם לא מפסק.
אני יוצאת למרפסת ונשכבת על הגג. מתפללת שייפגע בי ברק ויחסוך ממני את העניין הזה של לקום מוקדם וליסוע לבית החולים עם קצת אלכוהול בדם.
אני גם ככה לא אעבור את גיל שישים עם הרגלי השתייה שלי, או הסקס… (אחרי קורס דרמטולוגיה, אני בטוחה שאני אמות בקרוב ממחלת מין עם כל הבחורים האלו שירדתי להם).
אני מתיישבת בתוך ערימת הגשם שצונחת עליי איי שם בקומה 11 כששאריות האדמה מהעציצים נדבקות לי לידיים.
אור המטוסים הנוחתים בוהק מרחוק וכל מה שנשאר לי הוא לשמוח שאני לא צריכה להסתכל על נחיתת המטוס שוב כל כך מקרוב.
קר מדיי בכדי לשבת בחוץ. קר מדיי ביחס ל-34 המעלות שהיו כאן עד לפני כמה שעות, אז אני נכנסת פנימה ונזרקת לתוך המיטה.
תלתלי ראשי פזורים על הכרית וגבר שוויצרי עדיין כותב לי.
אחרי ליטר בירה אני מתקפלת ונרדמת.
מבקשת בלי חלומות הלילה.
רק לישון ללא הפרעה.
בתודה מראש.
אחת שקמה עוד חמש שעות וחצי.
בעצם, פחות.

פרק 4

תן לי אלכוהול כדי לשכוח.
תן לי אלכוהול בשביל האומץ.
תן לי לשתות את כל נפשי שנשכחה בשעות האחרונות אחרי מפגש עם אנשים שאני לא אוהבת.
תן להעביר את הכאב לתוך דמעות הדיכאון ומגע של אדם זר.
אני יושבת במרפסת עם חצי פחית של בירה ומנסה לסכם את המשימות למחר.
שיעור גרמנית, טיפול שיניים אחרי הקודם שנכשל, קניית בגדים לחופש, קניית בגדים לחדר כושר, ללכת לבנק, ללכת לחדר כושר וכמובן לקנות עוד בירות עבור מפגש עם אלכוהוליסט אנונימי שיהפוך אותי לאדם קצת פחות בודד ללילה אחד.
נחה קצת על קולה של לנה דל ריי ששרה על עצבות הקיץ כשאני עוד סוחבת את עצבות החורף.
סוחבת את העצבות על גבי בכל משמרת כשאני רואה את המאבטחים מתחילים עם העובדות החדשות.
אני מסובבת את גבי ומתעלמת מרצונותיי לתלות את אותן עובדות גבוה על התקרה בשדה לצד שלטי הפרסומת לפסטיבל החוף ופסטיבל נוסף באיזו עיר רחוקה, רק שלא יפריעו לי במעשיי.
הרי בשביל מה אני כאן אם לא בשביל סקס וכסף. לא בהכרח בסדר הזה.
אני מניחה שהגיע הזמן להניח את יחסיי עם המאבטחים בצד לאור העובדה שלא קורה שום דבר מעניין עם אף אחד מהם (למעט סקס באמצע חדר מדרגות תוך כדי משמרת לחוצה בה הרבה אנשים שאני לא מחבבת במיוחד היו נוכחים- ועל כך חברים אני מקבלת את פרס העובד המזדיין לחודש, ותודה לאומץ לבי וחרמנות יתר).
בהתחשב בתדירות הסקס שאני עושה גם כשאני בבית אני מניחה שמגיע לי העונש על תאוות יתר.
בחור מקומי שמגיע באופן כמעט קבוע.
חייל אמריקאי (הרביעי שלי כבר) שפגשתי בבית מלון אחרי ששתיתי לא מעט וידעתי שזה בדיוק מה שאני צריכה אחרי אותו יום מסריח.
שחקן כדור מים קרואטי שמבקש שאעביר לו את אחד מלילות הסופ"ש.
גרמני אנונימי שבא לבקר חברים ועזר לי לשפר מעט את שפת סבתי אחרי שיחה קצרה.
אני עומדת עם המאבטחים בצק אין כשאחד מהם קורא לי גברתי הדוקטור ופוצח במצעד תלונות על הברך שמציקה, אך חוסר הסבלנות המשבע שלי כלפיו לוקח את המושכות לידיים ומציע לו בעיטה בברך השנייה כדי שירגיש את הכאב פחות.
חייל אחר מבין מהר וצוחק כשלשני נופל האסימון והוא מצהיר שאני רעת לב (אני לא מבינה מה הבעיה. כסטודנטית שנה שישית אני עוד לא מוסמכת לתת ייעוצים וכל דעה שתצא מפי הנה על אחריות המאזין בלבד).
חבר מספר לי על עובדת חדשה שפוטרה כמעט בלי להניד עפעף ובניגוד לחוק.
אני רוצה שיפטרו גם אותי.
חוקי.
לא חוקי.
רק לא להגיע למקום המדכא הזה.
להיות מסוגלת להתקדם בעבודת התזה.
להיות מסוגלת להגיע לחדר כושר יותר משלוש פעמים בשבוע ולחזור הביתה בשעות רציונליות כדי שאוכל להיפגש עם גברים פוטנציאליים.
אז תן לי לשתות.
תן לי להיות בבית.
ותן לראות את השקיעות מבעד לחלון המרפסת ולהירדם לפני שהתאריך משתנה.

פרק 5: בגידה/ יום אחרון לשתיית אלכוהול

המחשבה הזו עוברת לי הרבה פעמים בראש ובעיקר בזמן המשמרת.
מצב כזה שבו מגיע איזה מפקד גרמני והופך להיות מעין מפקח על שאר המאבטחים המקומיים.
הוא מגלה שגם אני דוברת את השפה ומחליט לגייס אותי לשורותיו.
לחזור להחזיק נשק וללבוש מדים, להפסיק לדבר עם נוסעים מציקים או לעמוד בחורף מושלג אל מול האוטובוס ולחכות שעות בקור עד שהדומם יפרוס כנפיים וימריא ובעיקר להפסיק להיות חלק מהמשרד הנוראי שמאמלל את חיי ויכול לשלם עוד קצת אם למשרד הממשלתי אליו אנו שייכים היה יותר אכפת מחוקי המדינה וזכויות העובד מאשר מכיסו השמן גם ככה.
מדמיינת איך המפקד הגרמני מרחיק אותי מכל העובדות המקומיות שעסוקות בסיגריות האלקטרוניות שלהן כאילו היו סוכריות מציצה לילדים גדולים ומגלגלות ענן עשן מצחין שהולך אחריהן ממקום למקום.
המחשבה הולכת ומתפתחת כשאני מגלגלת את האווירה בדמיוני לסוף המשמרת וחושבת איך הוא ייקח אותי טרמפ הביתה (ואם אפשר על אופנוע מסוג BMW F850 GS black).
אני לפעמים סתם מהרהרת, איך זה ירגיש פשוט לעבור לצד אחר או לעבוד עם חברה מתחרה.
לא חייבת להיות כאן בגידה בבית (זה שהוא כבר מזמן לא ביתי ואם המשפחה והחברים שעדיין נותרו לא היו גרים בו, כבר הייתי מוכנה לעזור לשרוף אותו עד כלות בעצמי או ולחשוף סודות שמורים).
אפשר פשוט להתחיל דף חדש במקום אחר.
אני מזכירה לעצמי שנותרו לי עוד שניים עשר חודשים במערכת וכל מה שנשאר לי זה לומר לעצמי שזה כמו זיון גרוע, רק צריך לעצום עיניים ולדמיין שאני משתזפת על החוף באיזה אי יווני עם איזה בחור.
ואז העיניים נפקחות ואני שוב עומדת במרכזו של שדה תעופה ורואה איך המקומיות עסוקות בלהסיח את דעתם של המאבטחים ואיך המאבטחים עסוקים בלעמוד אחד מול השני ולהתחרות ביניהם מי אוכל למי יותר מהר את הראש ובעיקר איך רוב העבודה והחיפופים האלו נופלים עליי ועל שאר הצדיקים שנותרו לעמוד לצידי.
תוהה אם כדאי לי להתקשר בזריזות למוקד החירום של דעאש או אל קעידה כדי שישלחו לכאן אס או אס מישהו שיעשה סדר בבלגן, כמו שאומר הקעקוע שעל גבי, סדר מכאוס, או כמו שאנו תמיד מאחלים לאחד מבתי החולים בו לומדים: צריך לשרוף את המקום, להרוס את המבנה, לשטח את הקרקע ועליה לבנות מגרש חנייה.
"עכשיו, תשלחו איזה טרוריסט עכשיו. לא חייב כמובן מישהו מיומן, אפילו לא אחד שסיים את השבוע הראשון של הטירונות אי שם על הג'בלאות בעיראק, אולי אפילו ג'ובניק שיושב במטה ומשחק באבלס כל היום" (באמת שאני לא מאמינה שצריך להתאמץ פה).
אני מגיעה הביתה אחרי יום מתסכל שבו לא הצלחתי לסיים להקליד מספיק חומר לתוך התזה המתקדמת כמעט בקושי, כלומר שני צעדים קדימה ושלושה אחורה (סקובי דו) והרבה תסכול מאיך שדברים השתנו לרעתי במשרד עם העסקתן של מקומיות ספק דוגמניות ספק פקידות שהתבלבלו בדרכן לריאיון עבודה והגיעו בטעות לשדה התעופה.
הודעה בטינדר מבחור שנראה נחמד וכותב מגעיל ורוצה לבוא, בוהקת לה מהמסך.
אני מסתכל על הכלבה ואומרת לה בקול: "נו, מה כבר יכול להיות רע, גם ככה אני
מיואשת וגם ככה לא היה כאן מישהו כבר הרבה זמן".
פותחת את הדלת ומולי עומד בחור עם פנים קצת פחות טובות מאלו שקיוויתי שיהיו לו.
הוא כמובן מאחר ולא מגיע בדיוק בשעה שאנו קובעים, אבל מה זה כבר משנה, זיון זה זיון ובסוף אני ארדם מתישהו ואני אקום בשעה קצת יותר מאוחרת, כששוב אני מפספסת הרבה דברים שתכננתי לעשות.
אנו פותחים פחית בירה ראשונה ומברכים למזל (שלא הגיע באותו לילה).
אני מגלה לטובה שהוא קצת יותר נחמד במציאות מאשר כשהוא יושב מאחורי המקלדת,
שותה מיץ אומץ ושולח תמונות שהוא מוצא בסרטי פורנו (מי לעזאזל עושה דברים כאלו).
הוא שואל על המבטא שלי ומציין שאני כותבת מספיק טוב כדי לא להבחין ביני לבין איזו פרחה מקומית שמגיבה להודעות המוזרות שלו (באמת? אתה רושם לבנות שיש לך "זין מבטון", באמת??!!).
"ישראל" אני עונה לו.
"אהה, כמו המוסד" הוא קופץ בהתלהבות.
"מה?" אני מגיבה כאילו אני לא מבינה.
"כן המקבילה לזו שלנו (מזכיר את שם היחידה שעם חלק ממאבטחיה אני עובדת).
אתם מפורסמים בזה, ובביטחון בכלל" הוא ממשיך ועיניו נפתחות מאושר.
"אהה, לא, לא, אני לא קשורה למוסד או לביטחון" אני עונה בדרך הכי פחות אמינה שניתן כי הוא גם ככה בטוח לא יבין (הוא פשוט עסוק בלשים יד אחת על הירך שלי וביד השנייה לקרב את הבירה לפיו).
השיחה ממשיחה והוא מבקש עוד בירה ומתנצל שהוא מסיים את כל הבירה שבמקרר שלי.
הוא כמובן לא מסיים אותה לבד, הרי את הליטר השני אני שתיתי לגמרי לבדי עוד לפני שהוא הוריד לי את השמלה.
הפנים שלו לצערי נשארו שלא על פי טעמי כפי שהיו כשבקיבתי היו אפס מיליליטרים של בירה אבל הגוף שלו נראה הרבה יותר טוב מאשר בתמונות שפרסם בטינדר וגרמו לי בקושי רב להחליק את התמונה שלו ימינה.
היה גרוע והיה גרוע עוד יותר כשביקש ממני שלא לשים את הקונדום שהוצאתי
מהקופסה, כאילו זה לא מעשה מספק אקטיביסטי כדי להסביר שהמחלות שלו לא רצויות בבית הזה.
הוא מנסה לשכנע אותי בכך שיראה לי את הבדיקות שעשה ואני מתאפקת לא לומר לו שאם הייתי רוצה לראות בדיקות מעבדה של מישהו ולהיות משוכנעת שרמת האמינות שבהן תעזור לי, כבר הייתי מסננת אותו ובמקום ללכת לישון בשעת לילה מאוחרת, הייתי ממשיכה לעבוד על התזה שלי ולנסות להעלות לכתב שלושה מקרים קליניים שראיתי (ברור שלסיים להקליד אותם יגרום לי לאורגוזמה יותר רצינית מזו שאפילו לא הייתה קרובה לעמוד בתחנה אליה מגיע האוטובוס שהיה אמור לקחת אותה לדירה שלי באותו לילה).
הוא מבין שדעתי לא תשתנה ולא משנה כמה הוא ינסה לעשות משהו אז הוא מתלבש ויוצא.
אני נזרקת על המיטה ונרדמת.
קמתי לאור יום בוהק מדיי לאחר שעות ספורות ומתחילה את הטקס הקבוע שכולל מקלחת אפקטיבית וזריקת כל המצעים עליהם התעוררתי עד לפני כמה דקות לכביסה.
אני חוזרת עצבנית מבית החולים ומתבאסת מההערות שהרופאה רושמת לי על העבודה.
מרימה את הנעליים חזרה לכוך ומסדרת את התיקים על המתלה.
האוזיניות מתישבות על ראשי ואני מפעילה את סדרת השירים של זוהר ארגוב שהופכים למוזיקה בערבית עם נגיעות טראנס קלות שמהוות הקדמה לכך שהניקיון הזה הולך להיות רציני וארוך.
לאחר שעתיים וחצי של שטיפה מסיבית של הרצפות, חדר האמבטיה, הכיור במטבח ואחרי מקלחת שנייה לאותו יום אני צונחת על המיטה חסרת המצעים לעשרים דקות לפני שאצטרך לחזור לשדה התעופה ממנו יצאתי לפני כשתיים עשרה שעות.
אני מחליטה אחרי מחשבה ארוכה שהתפרסה לאורך אותן שעות של בוקר עמוס בעצבים מיותרים להפליא, שהגיע הזמן לשנות את ההרגלים האלו שגורמים לי לקום חסרת כוחות מאוחר כל בוקר (דבר שקשה גם ככה לנוכח הפרעת השינה הישנה שלא עוזבת אותי עוד מילדות).
הרשימה כוללת מיעוט שימוש בטינדר, הפחתה של לפחות משמרת אחת וכמובן, הצרה הארורה מכולן, גמילה מאלכוהול.
והנה אני, מוצאת את עצמי אחריי יומיים מרגע ההחלטה להיגמל על הליכון בחדר הכושר בוהה בפרסומות לבירה (אפילו אחת טובה, בלי שום רחמים), או כמעט חוזרת לשתות כשאחד המאבטחים פוגש אותי באמצע אחד התרגילים בחדר הכושר ומזמין אותי לצאת איתו ועם חבריו לשתות באחד הברים שהקבועים שלהם.
אני מתפתה ובטוחה שזהו, נפלתי, אחרי פחות מ-48 שעות מאז הבירה האחרונה
שלגמתי, ואז נזכרת שהוא לא ביקש את מספר הטלפון שלי ונושמת לרווחה. ניצלתי.
ניצלתי מאלכוהול וממאבטח שלא בטוח אם הוא יודע כי השותף שלו לפטרול ואני מנהלים (כלומר ניהלנו) רומן כושל שכלל למרבה הפלא הרבה קפה ("את באה לקפה" היה שם קוד לסקס למרות שברוב הפעמים באמת הייתה שום רק כוס קפה ואולי בקושי החזקת ידיים שגם עליהן העירו לנו פעם אחת כי הבחור נשוי פלוס).