שש בבוקר

שש בבוקר, מחשבות רצות על הקירות, קור של זריחת חורף והרבה שקט מופתי שנקטע לעיתים ברחש מכוניות חולף. תרופות ואוכל וסמים והרגשה של רצון להתעלף, אני עוקף את הסמכות של הבריאות שלי ומעשן גם כשאני ידוע שאסור לי וקופסת הקמל שלי מתרוקנת מהר מדי, אולי.

חיים בבלגן ואיכשהו הכול מאורגן, אני נושף אוויר בקוצר רוח וכל הכתיבה הזאת עושה לי מלוח בעפעפיים ודביק בעיניים, המסך מרצד הקצב מרקד והטראקים ברקע עושים לי קצר בראש כמו לפתע לנתק ולחבר את השקע. עבד לדברים שעוברים לי בראש כשאף אחד לא חושד בי כעמוק יותר ממה שאפשר לדרוש, כתיבה זה סוד ויופי שאי אפשר למדוד, כבר חמש שנים שאני מכוונן אישונים אל מול המסך וכותב את מה שכל כך.
והמשפט הקודם לא הסתיים כי אין לי כבר איך לתאר את מה שאני באמת רוצה להגיד, הלב רועד וקנה הנשימה מרעיד לי את הלסת רושם עוד מחשבה מכובסת ותוהה כמה אפשר להמשיך, מצאת החמה עד שיתחיל להחשיך, ומשם שוב אל אותו הסיבוב בין שינה שנמשכת משמונה בבוקר ועד הצהריים, ואי אפשר בלי להתעורר פעמיים להזיז את הלחיים מהכרית ולהתהפך רשמית על הצד שיותר נוח, ורק כשזה כבר מוגזם אני מושך את עצמי בכוח אל מחוץ למגרש החלומות בוהה במראה בשלל צורות וזוויות.

עובד ולומד לחיות מחדש מאז ההפסקה הארוכה של שלושת השנים המוזרות בחיי, בחיי. זה מוזר לי ואני אבוד בחלל החיים שכולם מרחפים בו ואין כנפיים, אין הגאים ואין מנועים, רק רחיפה מקרטעת וכאילו עומדים ליפול נפילה משוגעת אל התחתית, שש בבוקר והעולם מלא תכלית. זה מפוזר ומהונדס בכוונת תחילה כל הכאוס שבקטע שנכתב בשעת תפילה, שהיא כמובן לא שלי. אין נושא לפעמים, ואין נשוא ומושא, רק מס הכנסה. אין משפט או תיאור או מילים, רק קופת חולים. אין כוח עזר ואין תגבורת, רק מחכים למשכורת. אני מאושר ואני גם עצוב ואני גם לא יודע כלום עדיין, בערב עוד לגימה מהיין, עוד מים לשטוף את העין. שש בבוקר והעולם שלי מסתורי מדי בשבילי, אני הולך לישון. בקרוב………………