שרמוטה.

חלק ב' :
ביום ראשון שבאתי לבית הספר לא הספקתי לחשוב. לחשוב על מה שקרה ביום שישי.
מה באמת קרה?
דין נישק אותי ואני אותו.
ואז הוא רצה משהו, משהו שאני לא יכולתי לתת.
הוא היה שיכור, אני לא.
זו הייתה אשמתי! לא אשמתו.
חשבתי למי לספר ומה לספר.
בהפסקה הלכתי לחברתי הטובה ביותר, יסמין.
"היי" אמרתי לה בקול עגמומי
"היי" ענתה, "קרה משהו?" שכחתי כמה היא מכירה אותי טוב.
"החיים חרא"
"מה, ההורים שלך?"
"לא. לא משהו כזה" אמרתי, "אני שונאת את עצמי"
"נו…" דחקה בי
נשמתי עמוק וסיפרתי לה הכל, מהרגע שקבעתי עם נועם ועד הרגע שדין לקח את את הנשיקה רחוק מדי.
"ואו" אמרה לאחר שסיימתי.
"עכשיו את מבינה, יסמין?"
"זה באמת דפוק"
"והיום אני רואה אותו בערב. וגם שאלתי את ליאור, והיא אמרה שהוא זוכר הכל."
"מה תעשי?"
"לא יודעת".
היום עבר כאילו כלום והלכתי שוב לכוכב (שהוא גם מקום ההתנדבות שלי) וחיכיתי לנורא מכל.
הוא לא היה שם.
אבל נועם היה.
"היי נועם" אמרתי
הוא הביט בי, כועס.
"מה?" שאלתי.
" אתן יצאתן ממש מגעילות בשישי"
"מה?"
"אתן פשוט הלכתן בלי לומר כלום. אפילו לא שלחת לי הודעה"
"ואתה שלחת לי הודעה שאתה מאחר בשעה?"
הוא שתק, עדיין כועס.
"תקשיב, אתה צודק שהיינו צריכות להודיע לך אבל ניסינו להתקשר ונמאס לנו לחכות אז הלכנו" השפלתי את מבטי, "אבל אולי היה עדיף שלא היינו באות הכלל"
"דין?" ניחש
"כן"
"תקשיבי, אני לא רוצה להוסיף על הגרוע אבל מיכאל, אילן ועוד כמה סיפרו לו מה קרה, וברגע שהוא הבין הוא ממש בכה ונכנס לדיכאון"
"מה?" שאלתי מבוהלת
"הוא התחיל ממש להשתגע, הוא פחד שהוא מזמז עוד בנות חוץ ממך, וממש הוא לו קשה להאמין למיכאל שזה קרה. אור ניסה להרגיע אותו והוא פשוט נתן לא אגרוף"
"אלוהים. אבל אור הוא החבר הכי טוב שלו"
"אני יודע"
רציתי לדמיין את זה. רציתי שנועם יגיד לי שאני לא שומעת טוב, שהוא לא הבין נכון.
אבל הכל היה נכון.
דין יצא משליטה. בגללי.
התרחקתי מנועם והחלתי לחשוב
איך אני אוכל לראות את דין?
איך אוכל להסתכל לו בעיניים?
איך אוכל להסתכל לעצמי בעיניים?
הדמעות החלו לזלוג מעיני ללא כל שליטה.
לא ידעתי מה גרוע יותר
העובדה שדין זוכר
או שהוא יצא משליטה בגלל זה.
בשש נכנסתי לפעילות שלי בכוכב, רק שמעתי, לא הקשבתי.
בשמונה כבר ישבתי על אחד השולחנות בכוכב, לבד.
לפתע הוא נכנס.
הוא היה לבוש במעיל, ג'ינס וכובע על ראשו.
קודי נכנס אתו, ראה שאני מסתכלת
הוא דחף מרפק לדין, ומבלי להניד עפעף יצאו החוצה.
יצאתי גם אני.
הם ישבו בפינה שלנו.
הוא, קודי, הדר, נועם וליאן. בלי אור.
התקרבתי.
קודי דחף שוב לדין מרפק.
מבלי לומר שום מילה נוספת, פתח דין בריצה.
"מה הבעיה שלו?" שאלתי בקול רם
"אין לו שום בעיה" אמרה רונה, "רק בחורה אחת ניצלה אותו. זה הכל"
הבטתי בה בכעס. היא תמיד ידעה להידחף לעניינים שלא שלה.
"למה ציפית ליה? ששניכם תחיו באושר ועושר עד עצם היו הזה?" לגלגה רונה.
ומבלי להוסיף מילה חזרתי פנימה בבכי כבד.
ניצלתי אותו?? לא ניצלתי אותו!
ואולי כן?
ניגבתי את פני ויצאתי שוב החוצה.
הוא ישב שם, צוחק.
"דין" קראתי
הוא לא היה צריך אפילו להסתכל כדי לדעת שזאת אני.
ליאן ניסתה לעצור אותו, הוא די דחף אותה ורץ שוב.
"עזבי אותו" אמרתי לה, "הוא גם ככה בן אדם שלא יודע להתמודד עם הדברים כמו שהם"
לקחתי את תיקי, "אני הולכת" הודעתי
הסתכלתי לתוך עיניה של רונה, " אתה יכולה להגיד לו שבלכתי ככה הוא יוכל להיות פה"
הסתובבתי והלכתי הביתה, מבלי להסתכל לאחור.
מלאה בכעס ובתבוסה.
ואז, הטלפון צלצל.
"הלו !" אמרתי בעצבנות.
"תקשיבי לי טוב, אני באמת מצטער שאני לא רוצה לראות את הפנים המכוערות של מישהי שניצלה בחור שיכור. אז כן, התחמקתי ממך. תתמודדי…" ופה כבר ניתקתי את השיחה.
זה היה דין, כמובן.
ועכשיו כל מה שהרגשתי היה אשמה.
כי הוא צדק.
הוא פשוט צדק.