שרון ואני

ככל שזכור לי, היה זה ביום קיץ לוהט, שנת 1993. אולי בזו שלפניה או אחריה. לא באמת משנה. מה שכן משנה הוא שאז, באותה השנה, מכשירי הטלפון הניידים טרם יצאו לאוויר העולם. גם השימוש ברשת האינטרנט היה עדיין בחיתוליו.

בשעה 17:30 בדיוק, נשמעה ההודעה במערכת הכריזה המפעלית: "נאור, נאור, שרון סטון ממתינה לך בשלוחה 354".

כך התחילה חברותי רבת השנים עם מי שנחשבה אז, ועדיין, לאחת השחקניות המוכשרות, הנאות והמוצלחות ביותר שידע עולם הקולנוע. ואם יורשה לי להוסיף – גם החכמות שבהן.

מהרתי למשרדי בקומה השלישית ועניתי לטלפון.

מעברו השני של הקו היה משה, האיש דרכו נותבה כל התעבורה הטלפונית אל החברה וממנה. משה היה אדם מבוגר, על סף הפנסיה. הוא ישב בעמדת הקבלה בכניסה לחברה וחלש, בין השאר, על היוצאים ובאים בשעריה. איש נעים הליכות, אדיב וחביב.

"כמו שסיכמנו" אמר בשביעות רצון.
הודיתי לו על שיתוף הפעולה. חרף גילו הוא נענה בחפץ לב לבקשתי המוזרה בלא שדרש הסבר. אני מצידי לא התנדבתי להסביר. מוטב כך.

לא חלפו דקות ועל מפתן חדרי נקבצה, כצפוי, עדת סקרנים מכל המחלקות והאגפים – מהנדסים, טכנאים, עובדי ייצור, תקציבאים ואנשי מנהלה. כולם העדיפו את אזור הנוחות הממוזג של המבנה המרווח במיתחם התעשייתי על החום ההביל של הדירה הצפופה בבניין המגורים; את חברת הקולגות במשרד, במעבדה או על ריצפת הייצור על פני הילדים המנדנדים ובת הזוג הנירגנת שבבית. מה גם, שחלקם פוצו בגמול כספי נאה עבור השעות הנוספות – צידוק כלכלי המשכנע כל אשה באשר היא לתת לכך הכשר.

ראשים הציצו פנימה אך נמנעו מלהיכנס משראו את ראשי שלי צמוד לאפרכסת.
הייתי שקוע בשיחה עם שרון, באנגלית כמובן. שליטתה בשפת הקודש היתה מוגבלת למילים ספורות בלבד.

השם, שרון סטון (אבן, כמו אבא אבן, שר החוץ המיתולוגי, עליו השלום) עלול להטעות באשר למוצאה אבל אפילו בימים ההם, של טרום עידן ה- "גוגל", ספק אם אפשר היה למצוא מישהו בעולם שלא ידע מי היא. אולי כמה קניבאלים, מאלה שנותרו במעמקי יערות האמזונס או באי שכוח-אל באינדונזיה, היו מתפתים להאמין שהיא משלנו. אני בכל אופן, הייתי מצרף אותה ללא היסוס לעם הניבחר, גם בלי ההליך המתיש של גיור כהלכה.

"אז איך מתקדם הצילום של הסרט החדש ?" שאלתי.

"המ…וואו….יפה" הגבתי לאתנחתת התשובה במילמולי התפעלות.

"ואיפה כרגע מצלמים? " המשכתי להתעניין בעודי פוזל לכיוון הדלת, מהסה בהינף יד את הצובאים לפתחה.

"ומתי את חוזרת הביתה?" ….. הקשבתי לצלילי הדממה מהצד השני.

ואז הוספתי בנונשלנטיות: "יש סיכוי שאגיע לקליפורניה בעוד חודש, אתקשר כשאגיע, אוקי?" …… "מצויין, שיהיה לך יום נהדר והצלחה בצילומים, בא-אי…" סיימתי כשאני מושך את מילת הפרידה, סימן מוסכם המעיד על געגוע עמוק, או אם תרצו, ערגה רווית תשוקה.

עירסלתי את האפרכסת ועטיתי על פני ארשת של רצינות , כאילו זה עתה סגרתי עיסקה משמעותית עם לקוח כבד.

ההתפרצות לחדר היתה מהירה. השאלות נורו לחלל האויר בצרורות כדרכם של כתבי טלויזיה העטים על אישיות פוליטית בכירה בצאתו מפגישה בנושא חשוב עם אישיות פוליטית בכירה ממנו או מישיבה ממשלתית.

"מאיפה אתה מכיר אותה?", "איפה נפגשתם?", "איך היא? ", "אשתך יודעת?" ועוד קושיות, חלקן פרובוקטיביות, חלקן אינטימיות, פולשניות, חודרות את הקרום הדקיק העוטף את צנעת הפרט.

עניתי ששרון ואני ישבנו איש ליד רעהו בטיסה פנימית מניו יורק לסן פרנסיסקו. היא שילמה במיטב כספה עבור כרטיס במחלקה הראשונה. אני שודרגתי ע"י חברת התעופה "דלתא" (תבדל לחיים ארוכים) בזכות טיסותי התכופות שהעניקו לי מעמד של נוסע מועדף.
החברה, כדרכן של חברות, רכשה עבורי כרטיס זול במחלקת הנפ"שים (נוסעים פשוטים – תיירים). בימים ההם הייתי עדין מנהל זוטר, לא מהדרג המקנה את עינוגיה של מחלקת העסקים.

"התחלנו לשוחח והיה נחמד. מאז אנחנו בקשר. נפגשים מידי פעם במקומות שונים. עד כה לא הייתי אצלה בבית. אמנם היא הזמינה אותי אבל זה לא יצא. אולי בנסיעה הבאה. זהו, זה כל הסיפור".

כך פחות או יותר סיכמתי את תשובותי בלי הנד עפעף.

אט אט ההמולה שכחה. השמועה על היותי ידידה של שרון סטון פשטה בחברה ומחוצה לה, כאש בשדה קוצים. פה ושם זכיתי למבטי הערצה מהולים בקינאה. פה ושם, נשאלתי בשובי מנסיעה שיווקית לארה"ב אם נפגשנו, או אם ביקרתי בביתה.

ההשתיכות לחוג מכריה של שרון סטון היא סטטוס חברתי נחשק הפותח דלתות, מנפץ מחיצות ומסלק מכשולים. שרון היא ללא ספק יפה, נבונה וחריפת לשון ואולי גם אופה, אם כי אף פעם לא שאלתי אותה איך היא במטבח. היא עדיין לא הזמינה אותי לארוחה מעשה ידיה.

זו היתה חברות וירטואלית. ראשיתה בתעלול פרי מוחי הקודח וסופה בהכחשות נמרצות שנפלו על אזניים ערלות, סרבניות שמיעה.
בינינו, גם היכרות עם ידיד של ידוען (סלב), היכרות צד ג', מקדמת את בעליה שלב או שניים במעלה הסולם החברתי. אז למה לוותר עליה בקלות גם אם אותו ידיד מתעקש שהקשר עם אותו ידוען מעולם לא קרם עור וגידים. הפסיכולוגיה קוראת להתנהגות כזו "דיסוננס". שיכנוע עצמי עמוק באמיתות שגויות.

אז בטרם אחזיר נשמתי לבורא, ברצוני להתוודות קבל עם ועדה, שידידותי עם שרון סטון הייתה מדומה. פיקציה. אשלייה פר אקסלנס.

מעולם לא פגשתי אותה וסביר להניח שאין לה מושג מי אני בכלל.

ומי שלא השתכנע, מוזמן להתקשר אליה ישירות (לנייד: 1-310-550-6965 , או לשלוח אליה מייל: [email protected]) ולשאול אם היא מכירה ישראלי בשם נאור פונדקאי.
….. וכמובן, באותה הזדמנות, לא לשכוח למסור לה ד"ש חם ממני.