שקרים.

כל הזמן הזה.. האכלתי את כולם בשקרים.
הייתי כל כך טובה בשקרים שלי שגם אני עצמי אכלתי אותם.
המציאות שלי מפחידה אותי לפעמים.
אין לי שום מטרה בחיים, כלום לא מניע אותי.
אני לא רוצה כלום ואין לי אף אחד שאני באמת רוצה לרצות.
אני כלום אחד גדול.
הייתי בטוחה שסוף סוף התחלתי לאהוב את עצמי,
אבל זה רק היה עוד שקר מיני רבים.
אני תמיד שנאתי את עצמי ואף פעם לא הפסקתי לשנוא.
זה כל כך דפוק.
אני כל כך מלאה בשקרים שאני אפילו לא יודעת אם הדמעות שלי עכשיו אמיתיות או סתם הצגה בשבילי כדי לשחק את התפקיד של זאת שיש לה רגשות.
האמת היא שלא אכפת לי מאף אחד ומאף אחת.
לא מעצמי ולא מהסובבים אותי.
פשוט לא אכפת לי.
לא אכפת לי אם אני אמות בעוד חמש דקות או חמישים שנה.
לא אכפת לי אם אני אחיה ברחוב או בוילה.
לא אכפת לי אם ישנאו אותי או יאהבו אותי.
כי אני יודעת שאני שונאת את עצמי.
בתכלס אנשים מהסוג הזה, מהסוג שלי.. הם הכי מסוכנים.
הם הורסים את עצמם ואת הסובבים אותם.
הם גורמים סבל לעצמם ולאלה שהכי קרובים אליהם.
והכל במודעות מוחלטת.
אני פוגעת בעצמי ובסובבים אותי ומודעת לכל צעד וצעד שלי.
אני מודעת לכל ירייה ופגיעה שלי.
ובכל זאת, אני לא מצליחה להפסיק.
הכאב והשקרים הם כמו סמים בשבילי.
אני מכורה לזה ולא יכולה להפסיק לא משנה לכמה גמילות ניסיתי ללכת.
אני לא יודעת מתי בדיוק זה קרה.
אני לא יודעת באיזה חלק מהחיים שלי השתנתי כל כך.
אני לא יודעת איך הפכתי להיות מי שאני ואני לא יודעת מה גרם לי להיות כל כך שבורה ודפוקה מבפנים.
אין לי מושג.
הלוואי וידעתי.
הלוואי ויכולתי לתקן את עצמי.