שקט נפשי

יום אחד, עברה בראשי מחשבה,
על איך אני נראית מבחוץ,
בתור יערה.
ישבתי בשקט, בלי לזוז,
ונתתי לנשמתי "לצאת החוצה",
להסתכל על הגוף בו היא שוכנת מבחוץ.
היא הביטה על סביבתה,
על איפה היא מעופפת.
חדר קטן ובו נשמה קטנה,
שמסתכלת על חייה ומרחפת על פני האדמה.
היא הריצה בזיכרונה מהרגע שנולדתי עד היום,
סוקרת כל רגע, גם כאלה שמעדיפים לא לזכור.
אהבות, אכזבות, שיגעונות, עצב, כעס, שמחות וזעם
עלו בראשי ולידן חיכה בתור גם שקט נפשי.
אחרי החקירה המעמיקה הגיע תורו.
הוא נעמד ושאל את האחראי- הלב שלי,
"אתה יכול לעשות לי קצת מקום בבקשה?"
"בוודאי!" השיבו לו ליבי,
"הנה," אמר. "אתה יכול לקחת את כל מקומי…"
השקט נכנס, טיפה מהוסס והביט מסביב.
"אני דווקא יכול להתרגל…" אמר.
גופי נרפא כולו, ונרגע, אפילו רק לכמה דקות.
אבל אז, נשמתי הסוררת,
שלא אוהבת לציית לחוקים חזרה פנימה.
"זוז!" צעקה לשקט. "פנה מקום!" נדחפה כמו ישראלית אמתית.
השקט, בעל כורחו, יצא החוצה בשקט, כמנהגו.
אבל לפני שלגמרי הלך, אמר לי בסוד
"אני עוד אשוב, אני מקווה!"
נופפתי לו עד שנעלם ושוב חזרו כל הרגשות הנ"ל,
מתפרצות.
אוי, הלוואי שיחזור כבר, ומהר…