שקט יחסי

בהפסקה שבין שיעור ביולוגיה לביולוגיה מצאתי עצמי יושבת על מדרגה גבוהה, באמצע בית ספר, בשעות המאוחרות, כשרוב התלמידים כבר בביתיהם. צופה בבמה הריקה ובבניינים הגבוהים שבאופק. על הקיר יש גרפיטי מצויירים בוא אנשים, אחד צוחק, אחד בוכה ולאחד אין בכלל פה. חשבתי לעצמי "השקט הזה.. אני אוהבת אותו" אם יכולתי להיתקע בשקט הזה רק לעוד קצת, היה נדמה לי שיצאנו מכלל סכנה נקרא לזה 'תחושת מוגנות', רגיעה מסויימת. לא פחדתי מהמצב, למעשה, לא פחדתי מכלום.
קולות ציפורים נשמעו ברקע והנה ציפור חולפת מעלי, כל כך קלה. כל כך חופשייה. הלוואי שהייתי כמוה, לנצח.
"נעים פה, לא דחוס, לא עצבני" יכולתי להיכנס למין שלווה פנימית כזו אחרי היום שהיה.
יש את השקט שלפני הסערה
יש את השקט שאחרי מלחמה
ויש את השקט שלי, שקט יחסי, אני תמיד במלחמה. עם עצמי, עם העולם.. כאילו שבאמת חסר.
התבוננתי בנוף הרחוק,
"עוד כמה דקות ואת בחוץ" חוזרת למציאות המטורפת ולשיעור ביולוגיה שכבר איחרת אליו