שקט. בבקשה מי שער, אני זקוקה שיקשיב.

שקט.
אני לא מוציאה מילה תמיד מפחדת להגיד,להגיב ולדבר.
מה קרה לי?
פעם הייתי במרכז הכול, כשבנות היו עורכות משהו היו מרגישים בחסרוני, כל מילה שנייה שלי- היו אנשים נקרעים על הריצפה.
עכישו אני קרועה לגזרים, מתמוטטת על ריצפה קרה ומרוב קור לא מצליחה לדבר.
איפה אני???????? לאן נעלמתי?!!! למה אני שותקת?! למה אני מפחדת ממה יגידו?!
איך לעזאזל בשנייה החברה יכולה לרומם בנאדם ולגרום לו להיות שמח ובשנייה אחר כך לרסק אותו ולתהות אם הוא בכלל שווה משהו?!
אני כבר לא מאמינה בעצמי.
דמעות יורדות, דמעות של יאוש, דמעות של געגוע
לאביה של פעם.
כל כך לא שייכת כבר….למה???? הרי זה לא מקום חדש! זה מקום עם משפחה, חברות שאיתן גדלתי במשך השנים! מה עבר עליי בזמן כה מןעט? מה שבר את את אותה אביה את כל מה שבניתי במשך השנים?….אולי משהו מהבסיב שלי לא היה טווב?
אבל זה לא יכול להיות!!!!
במקור שלי אני טובה, טהורה, יהלום.

כל כך הרבה שקט,
אבל אנשים מסביבי רועשים,
הם ניסו דקה אחת להיות בשקט? לשמור את כל הדברים שהם רוצים להגיד בפנים…כמה זה קשה,
כל כך הרבה שקט מסביבי אבל אף אחד לא מסוגל לשמוע את הסערה המתחוללת בתוכי,
נפש הנאבקת לטיפת חמצן, לשבירת החומות אשר מכסות אותה.

כל כך הרבה שקט,
שקט שלא מודע למפל הדמעות אשר הולכות לחתוך את הדממה בהתחיות ויללות.