שבורה

אני כל כך מחוברת ומודעת להכל ובו זמנית כל כך לא.
הוא מלטף ואוהב וזה כל כך נעים ואני לא רוצה שיפסיק לעולם אך בו זמנית אני מורידה את ידו ממני בלי לשים לב אפילו.
אני כל כך מוכנה ורוצה אותו, להרגיש אותו בתוכי, לתת לו לאהוב אותי.. אך בו זמנית כשזה מגיע לסיטואציה הזו אני קופאת, לא מגיבה.. כמו פסל, והרי מה ההנאה בלשכב עם פסל?
לא אכפת לי מה חושבים עליי ולא אכפת לי מה אומרים עליי מאחורי גבי, אך בו זמנית אני בוכה מלקוח שצעק עליי בעבודה.
לפעמים אני תוהה מי אני ומה אני ומה אני אמורה לעשות ואיך ומתי ולמה
וכל כך הרבה שאלות אחרות שאין לי שום תשובה עליהן.
אני דניאלה ולפי הידע שיש לי אני בת אדם, בת אנוש.. אבל מי אני?
מה אני אוהבת? הרי יש יותר דברים שאני לא אוהבת מאשר אוהבת.
וכשמישהו שואל מה את אוהבת לעשות, מה התחביבים שלך
עולות לי לראש כל כך מעט תשובות
וכששואלים אותי מה אני לא אוהבת הרשימה לא נגמרת..
מצד אחד כל מה שאני רוצה זה רק מישהו אחד.. שיאוהב ויעריך אותי שיגרום לי להרגיש מאושרת, כל כך מאושרת שלא אדאג אפילו אם החיוך שלי יפה או לא, מצד שני הכניסה לאנשים לחיי נורא מוגבלת וכמעט בלתי אפשרית.
אני שונאת שנוגעים בי, אבל כשמחבקים אותי זה מרגיש כל כך נעים..
אני רוצה להיות חופשייה, אבל הראש מלא בכל כך הרבה מחשבות שמדאיגות ובכל כך הרבה חוקים שלפעמים הם אפילו מוגזמים
אני כל כך אוהבת את עצמי ואת איך שאני נראית ואת איך שאני נשמעת ומדברת ומעריכה את כל מה שאני חושבת עליו,
אבל בו זמנית אני שונאת את עצם קיומי וכל צעד שאני עושה מעורר בי חלחלה
איך זה בכלל אפשרי?
אני אוהבת את הצבעים כחול,סגול, אדום וגווניו.. במיוחד כשרואים אותם על הגוף שלי.
הכלבה שלי הביאה לי ביס על היד בטעות בזמן ששיחקתי איתה, וזה השאיר לי סימן כחול-סגלגל כל כך יפה
לפעמים זה לא הכלבה שלי
לפעמים זה לא הכלבה שלי שמשאירה לי על הגוף סימנים
לפעמים זו לא היא שמכאיבה לי בטעות
לפעמים זה לא בטעות
אולי בעצם זו הסיבה שבגללה אני לא אוהבת שנוגעים בי,
אולי בעצם הגוף שלי פשוט לא רגיל לשום מגע אחר חוץ מזה שמשאיר סימנים כחולים יפים.
אני ניתנת לתיקון?
זמן מתקן הכל?
לי דווקא נראה שהזמן רק גורם לי לריקבון..
אני חולמת על הרגע שבו אפסיק להגיד לעצמי "יום יגיע ואני אהיה.."
אני רוצה שהיום הזה שבו אהיה מי שאני רוצה להיות יגיע כבר
אבל אני גם לא רוצה לשנות את המצב שאני נמצאת בו,
וזה לא כי אני נהנית וטוב לי ככה אלא כי רק ככה אני מכירה את העולם
אבל בעצם זה אפילו לא העולם זה רק העולם שלי שאני מכירה.
נמאס לי להיות לבד, זה כל כך כואב ולא נעים אבל מצד שני זה עדיף על לחוות כאב של אכזבה ושיברון לב בגלל אנשים שעוזבים או פוגעים בי בחיי
אני כל כך רוצה שהוא יחזור, ששוב יהיה שלי ואני שלו ואולי אפילו יותר..
אבל יש לי עיקרון או שתקראו לזה אחד מהחוקים האלה שהמצאתי לעצמי בראש שמרחיקים אותי מהחופש שאני כל כך רוצה לזכות בו
אם אתם את חיי
או אני עוזבת את חייכם
כאן זה נגמר
אתם לא חוזרים גם אם תתחנו לפניי, בעצם.. אני אפילו לא אתן לכם להשמיע את התחנונים שלכם
עד כדי כך אני אכזרית
ואני אבכה ואכאב ואכעס אבל בחיים לא אתחנן שתחזרו
גם אם אתם כל עולמי
או הייתם כל עולמי
כי פשוט ככה עדיף.
הרי אם עזבנו אחד את השניייה אז זה קרה מסיבה ואם נחזור זה עלול לקרות שוב וזה יכאב בדיוק כמו בפעם הקודמת.
אבל זה רק כי פעם מישהו עזב אותי ואיכשהו עד היום הוא עדיין נושא רגיש ומחשבות עליו מעוררות לעיניי לדמוע ולליבי להישבר
אני מקווה שאסלח לו כי השיברון לב שאני חווה כל פעם מחדש בגלל מחשבות עליו הוא זה שעוצר אותי מלאהוב באמת
הוא זה שעוצר אנשים להיכנס לחיי
אני רוצה לסלוח, אבל אני כל כך כועסת אני כל כך זועמת כי הוא עזב בלי להכיר אותי
בלי להכיר
כאילו אני אפילו לא שווה את ההכרה
כאילו אני לא מספיק פשוט מעצם קיומי
איך אסלח?
איך אחזור להיות שלמה?
בעצם מתי בכלל הייתי שלמה?