שנת שמיטה

אוקטובר:
בשמחת תורה חזרתי למכינה יחד עם החברים שהיו לי משם, היה קצת מוזר לחזור לשם כשכולנו כבר מאורסים או נשואים, מוזר אבל גם מרגש. אחרי ההקפות ישבנו ודיברנו על הלימודים במכינה, על הרב אליהו שהלך לעולמו, על שנת השמיטה שעכשיו התחילה ואיך אני תמיד הייתי הלא-יוצלח בכל שיעורי הגמרא. צחקתי איתם, נהנה להתרפק על זיכרון השנים הראשונות אחרי שחזרתי בתשובה. בעצם, כשאני חושב על זה כל החיים שלי קודם לכן בפנימייה בקיבוץ כחילוני נראים לי כעת כה רחוקים. גם ההחלטה ההיא בסוף שנת השמינית, ללכת נגד הזרם שבו זרמו כל חבריי, ובמקום ללכת לקרבי לחזור בתשובה ולעבור ללמוד במכינה תורנית, מרגישה כמו איזה סיפור או סרט שראיתי מזמן – קשורה באחיזה רופפת למציאות היום. אני מתקשה להיזכר כמה קשה הייתה ההחלטה, אולי כי אז היא נראתה כמו הברירה היחידה, האפשרות היחידה שלי שלא להתגייס ובמקביל לא לאבד את המשפחה שהייתה לי – פשוט לברוח מהקיבוץ ולמצוא משפחה אחרת.
בבית הכנסת בסיום התפילה של ערב שבת האחרון יצחק הודיע לכולם על האירוסין שלי ושל אחותו, רחל. בין כל הברכות והידיים שלחצו ואפפו אותי, הצלחתי להגניב שני חיוכים. האחד, ליצחק חברי הטוב מהמכינה ובהמשך בשירות הצבאי בישיבת ההסדר, והשני לרחל, שאותה הכרתי במרוצת השנים אך רק לאחרונה הכרתיה לעומק, ונקבע השידוך. היא מבוגרת מיצחק בשנתיים, וממני בכמעט שלוש, חזרה לא מזמן לארץ מארצות הברית מאיזו שליחות. אנחנו מתחתנים בעוד חודש, בנר ראשון של חנוכה.
אם יש משהו שלמדתי מהניסיון מאז שעזבתי את הקיבוץ, הוא לסמוך על בורא עולם שיוביל אותי בדיוק לאן שאני צריך להגיע.

נובמבר:
החתונה הייתה אירוע צנוע, לשנינו לא היה הרבה כסף מלכתחילה ולי מן הסתם לא הייתה תמיכה של הורים, אז ההורים של יצחק ורחל מימנו את האירוע. רחל לא רצתה להזמין הרבה אנשים, וזה היה בסדר מבחינתי. ממילא רוב החברים שלי הם קרובים של יצחק ורחל, ואת החברים מהפנימייה לא רציתי להזמין כי אירוע דתי זה פשוט לא בשבילם. בכל זאת עידו חבר שלי מהפנימייה התקשר למחרת לברך אותי, אין לי מושג איך הוא ידע. אחרי הברכות הכנות, הוא שאל איך הייתה המסיבה ומיד חשבתי על המסיבות שעשינו אז בסככות של הקיבוץ. הסברתי לו שזה היה אירוע צנוע, תרתי משמע, ויכולתי להרגיש מעט רחמים בקולו למשמע הדברים הללו. ניסיתי לתאר לו את השמחה הגדולה שכן הייתה בכל זאת, והריקודים שגם אם היו בהפרדה היו משוגעים, אבל משהו בי עדיין רצה שימשיך לרחם עליי. הרגשתי צורך ברחמים שלו, ושל כולם בקיבוץ ובפנימייה, שידעו שגם לי קצת קשה בחיים בזמן שהם חיים חיי שחרור וחופש בקיבוץ, אני נכנס למערכת נישואין מחייבת. בדיוק כמו אז, כשהם התבוססו בבוץ עם נשק ביד על איזו גבעה ברמת הגולן ואני בינתיים קראתי גמרא בקראוון מחומם בגוש עציון, רק הפוך. נזכרתי בפגישה עם עידו לפני שלוש שנים בביקור בחברון, איך פתאום החייל שעמד עם שכפ\"ץ ורובה בכניסה למערת המכפלה נראה לי מוכר, ואיך מיד כשרציתי לרוץ לחבק אותו עצרתי את עצמי. ידעתי שהוא ישפוט אותי, ולא רציתי בזה. בסוף נכנסתי יחד עם קבוצה גדולה והוא לא זיהה אותי, וביציאה כבר החליף אותו חייל אחר.
אני חושב שעכשיו, כשרחל לצידי, הבושה ההיא שהרגשתי והמשיכה ללוות אותי, מתחילה לחלוף.

דצמבר:
רחל ואני לא היינו יחד מאז ליל הכלולות. כלומר, כן אנחנו גרים באותו בית אבל לא… נו. לא עשינו את זה מאז ליל הכלולות. תוך שבועיים רחל שאלה מה הסיפור ולמה אני לא רוצה ילדים, ואמרתי לה שאני רוצה פשוט לא עכשיו, כי אני צריך זמן. אז מתי? כמה זמן? היא שאלה אותי בפליאה כמעט נעלבת. לא דיברנו באותו ערב וגם בבוקר שלמחרת. ניסיתי להתפייס ולעשות שלום בית וזה עבד פחות או יותר, אבל משהו בה עדיין כבול. אמרתי לה שאלך בשבוע הבא לבית מדרש שבו יצחק לומד, הבנתי שיש שם רב שמדריך בנושא האבהות בראי התלמוד, אולי זה יעזור לי להבין מתי אהיה בשל. היא קצת התרככה, ונראה שהיא לא תלחץ עליי בזמן הקרוב. התמלאתי פתאום עצב. חשבתי על הקיבוץ ועל החברים, איך היינו רק מחכים לכל הזדמנות עם איזו בחורה. עכשיו אני מתחמק מרחל, חוזר מאוחר מהישיבה בכוונה כדי להיכנס למיטה כשהיא ישנה כבר, או משקר על איזה כאב ראש. אני כועס קצת על עצמי, הרי ידעתי שזה מה שקורה אחרי חתונה, וידעתי שאני לא בטוח שאני מוכן, ובכל זאת הכנסתי את עצמי ורחל לזה. אני יודע שאני צריך לקבל החלטה, ואם היא תהיה החלטה קשה כדאי לקבל אותה לפני שיהיה מאוחר מדי. אני מפחד.

ינואר:
החלטתי להסכים לבקשה של רחל. השיעורים עם הרב של יצחק, שמנסה גם להיכנס עם אשתו להריון, מיקדו אותי. אני לומד לאט לאט, אני חושב שאני אהיה אבא מצוין.

פברואר:
אני נוסע פעם בשבוע לשיעורים של הרב מזרחי (הרב של יצחק) על אבהות ועבודת שמיים, אני מצפה לכל פגישה בכיליון עיניים. אבל האמת שמה שמרגש אותי זה לדבר עם רחל ולהתחיל ליישם את מה שאני לומד. אנחנו מדברים על איך ייראה הבית שלנו מלא בילדים, על מה נקפיד איתם, איך נחנך אותם להיות אנשים טובים שומרי מצוות. בשבוע שעבר סוף סוף קיבלנו תשובה רשמית – רחל בהריון. הבית והמשפחה כל הזמן בהכנות והתרגשות, כי מדובר בנכד ראשון להורים של יצחק ורחל. כל יום מחדש אני קם לאתגר חדש שההריון הזה מביא איתו, לעוד עניין שצריך להחליט לגביו ולפתור. לחברים שלי מהקיבוץ זה בטח היה נשמע מייאש, אבל אני דווקא מרגיש ההפך. זה נותן מין כוח פנימי כזה, משהו שגורם לך לרצות להמשיך. זה נותן לכל יום שעובר משמעות.

מרץ:
הבדיקות הראשונות של רחל יצאו לא תקינות, אני צריך להיות יותר בבית איתה ויש לי פחות זמן לכתוב כאן. אני מפחד. שוב. אבל הפעם אני מרגיש שאני חייב לעשות הכל בשבילה, בשבילנו.

אפריל:
אני מקווה שיצאנו מזה, מהסיפור של הבדיקות של רחל, טפו טפו ברוך השם. הרופאים אומרים שזה עניין של מעקב צמוד שלנו אז אני צריך להיות הרבה בבית בשבילה. אמרתי לרחל שאני מוכן לעשות הרבה הלוך-חזור בין השיעורים של הרב לבית כדי לקחת אותה לבדיקות וטיפולים. אני חושב שהיא העריכה את זה מאוד. אני לא מדבר איתה הרבה כי היא גם לחוצה מהבדיקות, אבל אני מדגיש בפניה שאני תמיד אעשה הכל בשבילה ובשביל המשפחה.

מאי:
היה לנו חודש מטורף. נסעתי כל כך הרבה באוטו עד שהייתי צריך להקדים את הטיפול השנתי שלו, ותדלקתי בתדירות כל כך גבוהה שכמעט חרגתי מהמסגרת אשראי. לקחתי את רחל להדסה כמעט פעמיים בשבוע, ועוד שלוש פעמים בחודש לתל השומר לבדיקות במכון המיוחד שיש להם שם. לא פספסתי אף שיעור של הרב, למרות שהוא יודע על המצב ואפילו אמר שזו חובה שלי להיות שם יותר עם רחל. אמרתי לרב שהשיעורים שלו רק מחזקים אצלי את הרצון לעזור לה בכל דבר, שאני יוצא מהשיעורים שלו וטס ישר הביתה על 180. הוא לא האמין לחלק האחרון, אבל זה נכון, בערך. אני בקושי מצליח לנשום מרוב נסיעות בין כל המקומות – הבית, העבודה, הדסה, תל השומר, בית המדרש. אבל למרות כל הנסיעות הריקות בכבישים החשוכים, אני מרגיש מלא במשהו. מלא במשמעות.

יוני:
העומס פשוט לא נגמר, אין לי רגע פנוי לשבת עם עצמי ולכתוב. רק אגיד שאני בסדר, יותר מבסדר. אני לומד איך להיות אבא, ואני אהיה אבא מצוין.

יולי:
השבוע התבשרנו על מין העובר, מעט באיחור בגלל הסיכון שהיה קודם. זה בן זכר! אני הולך להיות אבא לילד, ותהיה לו ברית מילה, ובר מצווה וחתונה והכל בחיים. אני לא מצליח להסתיר את ההתרגשות, ורחל כל כך שמחה בשביל שנינו. הרגע הזה, שבו הרופא הכריז שהעובר ממין זכר בריא ושלם, היה כנראה הרגע המאושר בחיי. אבל לא לעוד הרבה זמן, עוד חודשיים וחצי הוא ייוולד, וזה יהיה באמת הרגע המאושר בחיי.

אוגוסט:
נתקלתי בעידו, החבר שלי מהפנימייה בשבוע האחרון בבית חולים. הייתי שם עם רחל לבדיקות וכשיצאתי לקנות קפה ראיתי אותו בתור, על קביים. הפעם לא יכולתי להתחמק, ולחצנו ידיים. הוא סיפר שהוא נפצע בפעילות מבצעית בג\'נין עם הסיירת, אבל בכל מקרה הוא משתחרר עוד חמישה חודשים אז הוא כבר מתחיל לתכנן מה לעשות אחרי הצבא. סיפרתי לו עליי ועל רחל, והוא נראה מופתע מאוד. הוא שאל אם אני מרגיש מוכן לאחריות הזו, והאם אני מרגיש שאני יכול לסמוך על רחל בתור שותפה לחיים. לא ידעתי מה לענות, ברור שהרגשתי מוכן וסמכתי על רחל, אבל כשאמרתי את זה ידעתי שהוא לא מאמין. הוא אמר שזה נראה לו מטורף, אבל הוא שמח בשבילי. נפרדנו כידידים, אבל השיחה הזו לא יוצאת לי מהראש. האם אני באמת מוכן? הרי מעולם לא היה לי אח קטן, משפחה, סבא או סבתא, לא הייתי צריך לדאוג לאף אחד בחיי חוץ ממני. ותמיד כשהיה קשה במשפחת אומנה כזו או אחרת, בסוף עברתי לאחת אחרת. מה אם במשפחה שלי יהיה קשה? מה אעשה?

ספטמבר:
הפסקתי לאכול. טוב לא בדיוק, אבל אני אוכל פחות. אני משקיע את כל הזמן שלי בלהתכונן לתינוק, ועם כל ההכנות שאני עושה אני לא מרגיש שאני מוכן. כל דבר שאני מנסה לעשות לא מצליח, או שהרופאים חוזרים עם מדדים שליליים של רחל, או שרחל לא מרוצה מהעגלה שקניתי, או שההורים של רחל מאוכזבים ממני שאני ממשיך ללכת לבית המדרש כשרחל בחודש שמיני. בכל דבר שאני עושה אני נכשל. אתמול עשיתי טעות והעברתי ליצחק תוצאות של בדיקה של רחל כי הייתי צריך לנסוע עם האוטו למוסך (הוא התקלקל, טוטאל לוס). חשבתי שיצחק יחזור הביתה ויעבור אצלנו להעביר לרחל את התוצאות, אבל הוא היה צריך לנסוע ללוויה של חבר שנהרג בתאונת דרכים. כל הזמן במוסך הייתי בשיחה עם רחל, היא צעקה עליי. היא אמרה שאני לא אחראי, שהייתי צריך לדחות את המוסך ולהגיע הביתה, שבכל מקרה אם התוצאות היו שליליות יצחק לא האדם שצריך להיות לצידה, אלא אני. זה היה קשה, משפיל וכואב, והכי נורא היה שהיא צדקה. אני לא מרגיש שאני מוכן להיות אבא, לא מוכן לנישואים ולא לשום דבר אחר בחיים. אני רק בן 22, יש לי רק השכלה תיכונית ולימודי תלמוד, אין לי משפחה וכל מה שאני עושה בשנה האחרונה הוא כישלון קטנטן בהשוואה למה שיקרה לי בשנים הבאות. אני כבר לא מפחד. כלומר, אני לא מפחד להיכשל, אני רק מפחד מהכישלון הבא.

אוקטובר:
יוסף, בני הקטן, נולד בערב סוכות. הברית הייתה בחג שמחת תורה, והרב מזרחי סיפר שזו ברכה שהילוד נולד לאחר סיום שנת שמיטה, ופרי הבטן הזה יתברך בסגולותיה של השנה הזו, בה האדמה חוזרת להניב כל טוב. הייתה שמחה גדולה ביישוב, ההורים של יצחק ורחל נראו מדושנים מעונג ורחל חזרה לשלוותה והייתה מלאת נחת. עכשיו כל הלחץ עובר ליצחק ואישתו, שצפויה ללדת עוד חודשיים, וגם הם נראו שמחים ונרגשים בשבילי. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שהייתי מאושר. יום הלידה לא היה מאושר עבורי. בחודשיים האחרונים, מאז השיחה עם עידו, הבנתי שזרקתי את חיי לתהום. בגלל השיחה נזכרתי בכל הלילות בקיבוץ בהם שכבנו על הדשא ותכננו לטייל בעולם, להכיר בחורות מכל המדינות, לחזור לארץ ולמצוא עוד כמה בחורות, ללמוד באיזו אוניברסיטה ואז לנסוע לחו\"ל וללמוד שם, לחזור, למצוא עבודה טובה ובסוף להתחתן. חלמנו לגור בקיבוץ, כולנו ביחד בשכונה החדשה שבונים. נכון, מאז חזרתי בתשובה ואני מאמין בדברים אחרים, אבל אני מתקשה להיזכר מתי קיבלתי החלטה לוותר לגמרי על כל הדברים הללו, על החיים האלה. היום אני כבול לשלשלאות של מחויבות, עם אחריות לשלוש נפשות, מהלך חרש בין כישלון לכישלון. בשנה אחת, הקרקע נשמטה מתחת לרגליי, ואני צעדתי ישירות לתהום. אני מביט ברך הנולד, עיניו עצומות ברוגע, ואני מביט באימו, שהגשימה לבסוף את חלומה וייעודה. עתה אני חייב להם חיים שלמים, חייב להם כל כך הרבה. אינני מרגיש דבר כלפי רחל, האהבה, שהייתה קלושה מלכתחילה בינינו, אבדה לגמרי בחודש האחרון. כבר לא אכפת לי כמה ילדים יהיו לנו, איך הם יגדלו, באיזו ישיבה ילמדו, עם מי יתחתנו והאם יאהבו אותי. בשנה האחרונה הייתי בפסגה, האמנתי שאהיה אבא נהדר, שהקשר שלי ושל רחל מספיק חזק, שאני שמח בחיים שנבחרו עבורי על ידי הקב\"ה. אך כעת אני בשפל, ורק כאן רואים את פני השטח מקרוב. אלה לא החיים עבורי, מישהו עשה טעות שם למעלה, או אולי כאן למטה. זו טעות, אני טעיתי. חיפשתי כל כך הרבה בחיי אחר משפחה אמיתית, שייכות, משמעות לחיים. חיפשתי ולכמה רגעים הייתי בטוח שמצאתי, בשנה הזו הרגשתי לרגע שלחיי יש משמעות. אך מרוב חיפושים אחר משמעות, לא הבנתי כי המשמעות היחידה שיש בחיים – חירות היא.