שני עולמות שונים – פרק 2

המכונית נעצרה בחניה הענקית של בית הספר. איזבל וסופי יצאו ממנה ורצו בשמחה לבית הספר. קלודין מרחה שפתון על שפתיה ויצאה בעקבותיהן פותחת את הדלת למישל.
"תודה שהסעת אותנו גברת מונטיאן" אמרה מישל והזדחלה באי רצון מהמושב מכינה את עצמה לעוד יום לימודים.
הבנות חצו במהירות את החניה עוברות ליד קבוצת נערים ונערות הלבושים בבגדים יפים ויוקרתיים, זאת הייתה קבוצת המעודדות ונבחרת שחקני הכדורגל של בית הספר. מי שהיה בקבוצה זו הם ילדים ממשפחות עשירות, המשפחות הכי עשירות באזור. פעם קלודין גם הייתה שייכת לקבוצה המתנשאת הזו, אך כשמישל עברה לבית ספרה וחברים שלה הציקו וצחקו על מישל, היא עזבה את הקבוצה כי הרגישה לא שייכת אליה יותר. מאז קלודין ומישל הן החברות הכי טובות. בכל פעם שהבנות עוברות ליד ה"מקובלים" מישל מרגישה אשמה, היא בטוחה שבגללה קלודין נפרדה מחבר שלה ז'אק ורבה עם החברות הכי טובות שלה נטשה ומלודי. “זה לא נכון, את זאת שעזרת לי להבין כמה טיפשה הייתי כשהצטרפתי למעודדות. תפסיקי לחשוב שאת אשמה כי את לא." אמרה קלודין כשראתה שמישל בוהה בחברים לשעבר שלה. מישל העיפה מבט קצר על אחד מהבנים שעמד ממש באמצע המעגל וסיפר כפי שניראה משהו מעניין מפני שכולם הקשיבו לו.
"לא יכול להיות!” אמרה קלודין בהתלהבות כשהן עלו במדרגות לשכבת כיתות י', מישל השפילה את מבטה והנהנה קלות "אבל אמרת לי שאת כבר לא אוהבת אותו!” המשיכה קלודין "אני לא יודעת, בסדר!” ענתה מישל בחיפזון "תלוי איך את מגדירה את המילה בסדר" חייכה קלודין פותחת את דלת הכיתה.

"סופי אני יוצאת לרכוב עם קלודין, אם את רוצה תצטרפי" הציעה מישל מוציאה מכנס וחוצה מארון הבגדים, בערב של אותו יום. סופי ישבה על מיטתה וקראה את הספר שכל כך התעניינה בו בבוקר. היא לא אהבה לרכוב על סוסים, אבל מפני שבשביל איזבל זאת הייתה חוויה שלא הסתיימה לעולם, סופי מדי פעם הסכימה לרכוב עם מישל על הסוסה שלה – ג'ולט. הקטנה הרימה את מבטה מעל הספר, תוחבת את האמצע שלה בין דפיו “איזבל גם תבוא?” שאלה נועצת את מבטה הרציני באחותה "כן, כמובן היא תחכה לנו בכיכר" ענתה מישל והתיישבה על המיטה שלה, שעמדה ממול לזאת של סופי. “אם כך, אז בסדר" הנהנה סופי, בעיניה נראו פחד וצער עמוק, היא השפילה את מבטה. מישל מיד הבחינה בהתנהגותה ומלמלה "את לא חייבת אם את לא רוצה..” סופי הרימה את ראשה והוסיפה בקול חנוק "היום אחרי שיעור חשבון המורה קראה לי ואמרה שהיא צריכה לראות את אמא, השבוע.”
מישל בהתה באחותה במבט אטום לא מאמינה למה שאמרה, סופי תמיד הייתה הילדה הכי נבונה בשכבה שלה, אם זה במתמטיקה או בכל מקצוע שהוא. אף פעם המורים לא הזמינו את אימה, אף פעם. אמא שלהן תמיד הייתה עסוקה, בבוקר מוקדם היא יצאה לליון שבצרפת וחזרה מאוחר בערב, מכיוון שהמשפחה איבדה את הבעל והאבא בתאונת דרכים, ניקול רנו נהייתה המפרנסת היחידה במשפחה ולא היה לה זמן לבנותיה, היא דאגה שיהיו להן אוכל ובגדים, כל השאר הן היו צריכות לספק לעצמן. לכן ניקול מאד שמחה שסופי לומדת טוב והיא לא צריכה לדאוג למורים פרטיים ותגבורים, היא רצתה שיהיה לה עתיד טוב יותר, מהווה שלה. “אמא תכעס עליי נכון?” המשיכה סופי לדבר, מבטה נודד ממישל למיטתה ומהמיטה למישל. לבסוף כשמבטיהן נפגשו מישל משכה בכתפיה "אני לא חושבת, תמיד יש פעם ראשונה לא?” אמרה מנסה לעודד את אחותה. סופי פלטה אנחה וצנחה על מיטתה הרכה.