שני עולמות שונים – פרק 1

"סופי הביטי השלג שוב נופל! מה נעשה? איך נגיע לביה"ס?” צייצה איזבל הקטנה משפשפת את ידיה הקפואות ברגליה הדקיקות בניסיון להתחמם, ישובה בכורסה באמצע החדר.
סופי ישבה כמה מטרים ממנה על המיטה הישנה של אימה והחזיקה בידיה הלבנות כשלג ספר, נירא כאילו היא שקועה בו לגמרי ואין כל תקווה שתתעורר.
סופי לבשה מעיל אפור עם קרעים בצדיו, מכנסי ג'ינס דקיקים ומלוכלכים ומגפיים קטנות. על ראשה היה כובע גרב שחור שאימה סגרה לה כמה ימים קודם.
כשבוע ירד שלג בויירבן הסמוכה לליון שבצרפת, מזג האוויר הנורא נע בין 10- מעלות ל15- מעלות צלזיוס, לא היה כל סימן לשמש או למזג האוויר נעים יותר. זאת הייתה סוף עונת החורף ותחילת האביב. לעומת סופי איזבל לבשה מעיל עור בצבע בז, מכנסי ג'ינס אופנתיי, ומגפי עור. כובע ניראה על ראשה ואת צווארה עטף צעיף מותאם לכובע בצבעו.
עיניה התכולות נצצו והיא חיכתה לתשובה. לבסוף סופי נאלצה להרים את עיניה מהספר, להחליק פיסת נייר קטנה בין 2 עמודים ולסגור אותו. היא הכניסה אותו בעדינות לתיק הקטן שלה ולבשה אותו על גבה.
"אני מניחה שלא נגיע, אם מישל לא תזדרז..” ענתה לגמרי ברצינות סופי כפי שנהגה לעשות תמיד. היא הייתה ילדה מתורבתת, שקטה וחכמה מאד יחסית לגילה.
נשמעו טריקת דלת וריצה מהירה כשלפתע מישל הופיעה בסלון, לבושה בז'אקט ג'ינס מעליו מעיל שחור ישן, מכנסי טרנינג שחורות ונעלי ספורט.
"קדימה בנות, קלודין אוספת אותנו היום.” אמרה מהורהרת לובשת כובע על ראשה, מסרקת את שיערה הג'ינג'י ומניחה לו ליפול על כתפיה הרועדות מקור. היא הלבישה על סופי צעיף צמר חם ודחפה את אחותה לעבר היציאה של הבית.
"היי חכו לי!” מלמלה איזבל מסדרת את הקפיצ'ון והצעיף שאיים ליפול על אחת השלוליות שבחוץ. הוא נפל בשכבות עבות על האדמה וכיסה אותה בשטיח לבן מדהים ביופיו.
סופי נדחסה לאוטו הלבן שחנה מול ביתם, אחריה נכנסה מישל ומשכה את איזבל למושב לידה.
"שלום קלודין!” חייכה סופי לעבר הילדה שישבה בכיסא הקדמי. קלודין, היא בת לאחת המשפחות העשירות בעיירה. היא גרה בבית גדול בקצה הכפר סמוך למפלי האולימפיק המרהיבים. היא אוהבת סוסים והרכיבה עליהם הוא הדבר הכי מהנה מבחינתה.
קלודין לומדת בכיתה ט' יחד עם חברתה הטובה מכולן, מישל. בעלת עיני דבש ושיער בלונדיני גולש. באותו יום, היא לבשה מעיל שחור יוקרתי, חצאית מיני, מגפי עור גבוהות על עקב, כובע וצעיף סרוגים בצבע שחור גם הם. היא הייתה יפה יותר ממישל ומצליחה יותר בכל התחומים. לקלודין היו הרבה חברות וכל הבנים חיבבו אותה. המורים אהבו אותה, ואימה הייתה חברה טובה של מנהלת ביה"ס, גברת ליסה ורטן. מישל לעתים קינאה בחברה, לא היו לה הרבה חברות למעשה לא היו לה בכלל, בגלל מעמדה הנמוך ומשפחתה הענייה. בנים לא התאהבו בה ובנות לעגו לה.
למזלה קלודין חיבבה אותה מאד, והן נהיו החברות הכי טובות. קלודין הגנה עליה כי ידעה שכולם אוהבים אותה וילעגו פחות למישל כשיבינו שהיא חברתה.
ליד קלודין, במושב הנהג, ישבה אישה בלונדינית, לבושה בבגדים יקרים, בעלת פנים לבנות, גוף רזה ועניים כשל קלודין. זאת הייתה אימה, גברת קמרון מונטיאן, אשת עסקים מצליחה בליוון. "שלום סופי, איזבל" חייכה קלודין את חיוכה המדהים לעבר הבנות שהתחילו לצחקק.
"היום יש מבחן" ציינה מישל נשענת לאחור במושב ומוציאה מהתיק מחברת גדולה בצבע ירוק ומתחילה להקריא את החומר לבחינה בביולוגיה שצריכה להתקיים באותו היום בשיעור השלישי, מיד לאחר ההפסקה. בזמן שהיא נחושה בדעתה ללמד את החומר ולהצליח בבחינה, קלודין מקשיבה לשירים באייפון שלה וכלל לא מעוניינת לשמוע.
מישל לא אהבה ללמוד, כלל וכלל לא. אבל היא ידעה שבה תלוי העתיד של משפחתה.
היא אהבה את הטבע, ואהבתה אליו התבטא בכך שכל יום היא טיילה בכפר, ביערות, בשדות המלאים חיטה ושעורה רוכבת על הסוסה שלה. איך שלא יהיה היא הייתה חייבת ללמד, עם רצון או בלי לעשות זאת.