שני עולמות שונים – הקדמה

"עמדתי בפתחם של חיים חדשים, לגמרי שונים מהחיים בכפר. לא ידעתי אם אני רוצה אותם או מעדיפה את חיי הקודמים כמו שהם. הייתה מבולבלת ומפוחדת, לא יודעת למה לצפות מהעיר הגדולה. אמא ואחותי דווקא שמחו לצאת מ"החור שבו אנו חיים" ולעבור. לא היה לי זמן להחליט אם אני רוצה בשינוי הזה או שלא. הכל קרה כל כך מהר.. אתמול ישבתי עם קלודין במרפסת ביתה וצחקנו, לא מתארות לעצמנו מה מחכה לנו, ועכשיו.. אני יושבת במטוס ליד אחותי ואימי עם עשרות אנשים סביבי, בדרכי ל"ארץ החלומות" כפי שאימא מכנה אותה, “העיר הטובה מכולן", וושינגטון, ניו-יורק.
הכל עמד להשתנות, חבריי, בית ספרי, מוריי, שכונתי וביתי האהוב כולם יוחלפו במשהו חדש, זר. אני אתגעגע לג'ולט, ליערות ולשדות האינסופיים של ויירבן. הריח המתוק של העצים והשיחים הפורחים יעלם כלא היה בחיי. קלודין, איך יכולתי לעזוב שם את קלודין, לבדה? איזבל אחותי הקטנטונת, ז'אן..כולם ייעלמו מחיי מוקדם או מאוחר.
לא רציתי אותם, החידושים האלה, הייתי לגמרי בטוחה שחיי הקודמים הרבה יותר טובים מהחיים העלובים שמחכים לי, כאן, בעיר הרועשת, הגשומה והחשוכה, העיר שבא לכולם אכפת רק מעצמם וכולם ממהרים ורצים ולא מביטים לצדדים..וושינגטון. לא רציתי זאת.
אך לצערי, אף אחד לא שאל אותי. הכל הסתובב סביב אחותי הקטנה.
אני הייתי אשמה, אשמה בכך שלא סיפרתי לקלודין על מעברי, אשמה בכך שלא נפרדתי מז'אן, רק כעסתי וצעקתי עליו, אשמה בכך שלא ניסיתי לשכנע את משפחתי להישאר, אשמה בגלל שהשארתי הכל מאחוריי בלי להילחם עליו על הסוף..”