שני זאבים

בכל אדם מתקיים קרב בין שני זאבים.
זאב אחד הוא הרוע שבנו הכעס, הכאב, התסכול, הקנאה, העצב וחוסר הערכה עצמית.
הזאב השני הוא הטוב שבנו האהבה, החיבה, החיוך, האושר, הצחוק והתמיכה.
אבל איזה זאב מנצח?, נשאלת השאלה.
התשובה מאוד קלה.
האחד שאתה מאכיל.

לפני כמה ימים קרה בחיים שלי משהו ששינה את הדרך שלהם (לתקופה הקרובה זה בטוח).
מה שקרה הוא דבר נוראי שקשה לקבל והוא השפיעה עלי ועל המשפחה שלי מאוד.
כשקיבלתי את הבשורות הנוראיות על מה שקרה, באותו הרגע שהכל הגיעה לי לראש והתעכל בקטנה, הרגשתי שהנשמה שלי נופלת לבור עמוק ושחור.
לא הצלחתי לנשום באותו הרגע, רעד לי כל הגוף.
אחרי כמה דקות כשנשארתי לבד עם המחשבות שלי התחלתי לבכות, כי הכל התחיל באמת להיכנס ולהתעכל בראש שלי, זה שקרה דבר נוראי ואין לי דרך לשנות את זה.
עבר יום ואני מחזיקה דמעות בעיניים, עברו יומיים ואני לא מצליחה להסתכל על קרובי המשפחה שלי, שלוש ואני כבר לא יודעת על מי אני מסתכלת במראה.
הכאב כל כך חזק ובאותו הזמן לא מורגש שזה מרעיד אותי מפחד.
אני יודעת שאני לא יכולה לשנות כלום ושזה לא קרה באשמתי, אבל בכל זאת מאשימה את עצמי.
אני יודעת שמה שהכי נכון זה לבכות קצת, להוציא הכל החוצה אבל אני מחזיקה הכל בפנים כי אני צריכה להראות לאחרים שכואב להם שאני חזקה ולעזור להם.

כבר שלוש ימים שבבית שלי יש דממה, בית שתמיד הייתה בו מוזיקה עכשיו שקט מאוד, והרעש היחיד זה הקול של אחי הקטן שמשחק ורואה סדרות.
כבר שלוש ימים שאני צועקת לתך כרית כדי להוציא איך שהו לפחות קצת מהכאב והעצבים.
כבר שלוש ימים שאני שומעת את אימא שלי בוכה בלילה וכבר שלוש ימים שאני מתעוררת בבוקר לנחם אותה כי היא חולמת סיוטים על מה שקרה.

ואז אני נתקלת במשל ישן "משל שני הזאבים".
שבעצם זה משל עתיק על איש זקן שמספר לנכדו
שבכל אחד מאיתנו יש שני זאבים שנלחמים אחד בשני.
זאב אחד זה כל הרע שבנו והזאב השני זה הטוב.
וכשהנכד שואל את סבו מי מהם מנצח בסופו של דבר,
הזקן עונה לו שהזאב שינצח זה הזאב שנאכיל.
כששמעתי את המשל פעם ראשונה שמעתי אותו בתור ציטוט קצר מסרט, אבל בהמשך מצאתי אותו לבד באינטרנט את הגרסה המלאה שלו.
קראתי אותו כמה פעמים וכל פעם התרכזתי באחד מהזאבים, פעם ברע ופעם בטוב וכל מה שהם מייצגים איתם, ובפעם נוספת אחרי זה התרכזתי בטוב והרע שלי. אני לא יודעת אם לומר שהגעתי למסקנה מסוימת בדיוק, אבל מה שכן בטוח זה זה שהבנתי שאני זאת שבוחרת איך להרגיש ואיך להתנהג אני יכולה להיות עצובה וכאובה, לבכות, לצעוק ולהיות אגואיסטית ואני יכולה באותה מידה לקחת את עצמי בידיים לחייך, לצחוק ולשמוח.
אני זאת שבוחרת איזה זאב אני יאכיל.
אני עדיין לא בטוחה שאני מאכילה תמיד את הזאב הנכון, אבל אני כן בטוחה בזה שאני יכולה להחליט על זה אם רק התאמץ מספיק ויאמין בעצמי.