שנה ללא חבר

בתחילת השנה הבא ניפרד, ולא נראה אחד את השני.
קשה להאמין כמה עברנו ביחד, ובכל זאת אנחנו לא נתראה יותר.
לא יהיה ״שלום״ ו״ביי״ לא יהיה ״אולי ניפגש?״ או ״נלך ביחד לבית הספר!״
אתה כבר לא תהיה לצידי, כמו שנהגת לרוץ לצידי בשדות הזהובים, כאשר קוצים שורטים את רגלנו, אבל החיוכים התמימים ממשיכים להתפשט עם כל רגע.
ציפורי חופש עפות מעלינו, ושרות על ימים טובים בעודן שומרות עלינו כמו מלאכים בצבעים מרהיבים.
לאחר מכן היינו נופלים אחד לצד השני, מחייכים מאוזן לאוזן, ומתקשים לנשום מהצחוק שלא פסק.
גם הרגעים הפשוטים ביותר בילדות שלנו היו חשובים לי, כמו בימי ההולדת שלי; תמיד היית הראשון לצעוק לי מילות ברכה, ותמיד דאגת שהחיוך לא ירד מפני.
קשה להאמין שאחרי זה, נפרד לנצח. רציתי לשמור את השעה היחידה הזאת בידיי, השעה שבה ישבנו יחד על הגג, עם הכלב שלך, וצעקנו את סודותינו לכוכבים, שברק שמח היה עליהם.
אמרת שהם לא נצצו, אבל מצידי, הם נצצו בשיבלנו.
אתה בקרוב תלך, ותשאיר אותי כאן לבד.
ידעת שיום אחד זה יקרה, אבל בכל זאת נותרת.
אני מודה לך, על כל רגע, עצוב או שמח, בגשם קפוא או ביום שימשי חמים, על כל מילה שזרקת, על כל משפט מכעיס, על כל מילה מצחיקה.
החיים שלי קצרים, אבל הם היו חיים טובים.
אז בשנה הבא, תזכור שגרמת למישהו לחייך.
בשנה הבא, אני אחייך עד הרגע האחרון, בזכותך.