שנה חדשה
אני כאן, ערב ראש השנה. יש לי בקשות וחששות. רצונות ומשאלות. אני פה יושבת בבניין למטה מתחת לבית שלי עם דודה שלי. כן , יושבת לידי אישה שהיא האחות הגדולה של אמא שלי. לא כל כך מבוגרת.. 56 מקסימום. אבל יש לה איזה מחלה כרונית שאני לא יכולה לבטא. אז מה? גם לאחותי הגדולה יש את אותה מחלה בדיוק. את אותה בעיה שהיא נרלצת לקחת כדורים כל יום. אבחנו בוחרים לאן לקחת את הצרות שלנו. לאיזה רמת מסכנות אנחנו בוחרים לקחת את עצמנו. בכמה רחמים עצמיים לטבוע ולהטביע את אלה הסובבים אותנו. אז אני יושבת כאן, מתחת לבניין ושואפת לראות באופן פסיבי את העשן של הסגריה הרביעית שלה ל10 דקות האחרונות. היא יושבת לידי נראת אולי פי חמש מהגיל האמיתי שלה. כפופה. העניים שלה נעצמות. אבל הוא לא מוותרת על הפעולת השאיפה- נשיפה. איך אפשר? להיות במצב כל כך גרוע ועדיין לא להפסיק? איך אפשר להמשיך לשבור את עצמך גם כשאתה שבור? להמשיך לדרוך על השברים. להפוך אותם לאבקה ולחזור על אותה הפעולה באופן מעגלי ובלתי ניתן לעצירה.. זה מזעזע. הרחמים שיש לי כלפיה גורמים לי להיות עצובה. אני לא אוהבת לרחם. לא בצורה הזאת. היא לוקחת את המובן הכי נורא ברחמים ומתאלת אותו לצורה שבה היא אוצה להשתמש בו וזה נורא. נורא לחשוב שלאמא שלי יש אחות כזאת. אני הרי כבר יודעת שלאחותי זה בחיים לא יקרה. היא לוקחת את המחלה שלה וגורמת לה להראות חסרת חשיבות. המחלה היא לא המרכז, היא לא סובבת סביבה כמו האדם שאני יושבת לידו כרגע. וסיגרייה מספר שש תופסת את מקומה. אני שואלת אותה למה היא לא מפסיקה.. למה אם היא רואה שזה רק מכביד. שהיא מדברת , שהיא נושמת. שומעים שקשה לה אז אני שואלת אותה למה לא להפסיק? היא נותנת לי מבט עייף ואדום עניים ואומרת לי שהיא תעדיף לוותר על אוכל ולא על סגריות. איך מגיעים למצב כזה? ערב השנה החדשה ומה שאני עושה זה לשבת ולרחם על בן אדם אחר בגלל עצמו. וזה רחמים נוראים. רחמים קשים. שגורמים לי לרצות לקום וללכת. לא להסתכל. לא כי לא אכפת. אלא כי קשה לחשוב שיש אנשים שמגיעים למצב כזה.
אבל אחרי כל היא עדיין אומרת לי תודה.
תגובות (0)