שנאה

אני לא מצליח לכתוב.

המחסום הזה כבר עומד בפני כמה שבועות – והוא רק הולך ומתחזק. כמו שככל שמתקרבים למגדל גבוה רואים את גובהו האמיתי ונאלצים ליישר את הצוואר מעלה ולהתאמץ לראות את סופו – אותה תחושת כיווץ של העורף והכתפיים..

אני רק רוצה לברוח. רק רוצה להירגע. רק רוצה להצליח לנשום ולהגיד:
עכשיו טוב.

רוצה את האומץ להגיד לה מה אני מרגיש.
את התבונה להבין כיצד לתרגם את רגשותי למילים.
את קור הרוח לא להתבייש במי שאני – גם אם זה רק שנינו מול כל העולם.

ברגעים כאלה אני שונא את עצמי. מתעב את הנזקקות שלי, איך שבלי לחץ חיצוני אני מרשה לעצמי להתפרק ולא מצליח לעשות כלום. הייתי אמור כבר לסיים לכתוב את הסיפור עד עכשיו – אך אני אפילו לא קרוב. בראש אני אומר לעצמי:

'מה הבעיה? תתחיל לכתוב ותמשיך גם אם יצא לך ג'יבריש. גם אם תדמם על הדף. פשוט תעשה את זה! תגיד לה כבר וזהו! תפסיק לחשוב על כל דבר! תפסיק לעצור את עצמך!'

אך דבר לא עולה לי. אפילו לא מחשבה, לא כל שכן תמונה. בלאקאאוט. כאילו המוח שלי מתאדה לנוכח הסיפור שאני מנסה לכתוב.

אולי אני לא צריך לכתוב בכלל. אז מה אם אני טוב בזה? זה לא שווה את הסבל שהכתיבה כרוכה בו. את התיעוב העצמי, את הכעס, את הדחיינות, את הזמן שהולך ומתבזבז, נוזל מבין האצבעות. יום בא ויום עובר והארץ לעולם עומדת. אין חדש תחת השמש;

הו, כן. אני ביקורתי.

איני מצליח להתגאות בשום דבר שאני עושה. לא כשיש כל כך הרבה יותר דברים שאני לא עושה. דברים שאני נכשל בהם. דברים שאני נופל בהם. זה לא דיכאון – זה לא שאיני רואה את הטוב שבעולם, ואת הטוב שבעצמי.

זה פשוט.. הרע הרבה יותר גדול ממנו. הפער בין מי שאני ובין מי שאני רוצה להיות, בין איפה שאני נמצא עכשיו למקום אליו אני רוצה להגיע – רחב כמו ים סוף. ואני לא מצמצם את הפער – לפחות לא במהירות שאני מצפה ממני לעשות זאת.

אני יודע מי אני רוצה להיות. איך אני רוצה להתנהג, איך אני רוצה להרגיש – אך אני פשוט עוד לא כזה. יש רגעים טובים – זה לא שאין. אולם מחשבות פרועות ורגשות אשם, כאב ואובדן שחשבתי ששמתי מאחורי מזמן, מכים בי כרעם ביום בהיר.

אני שונא את עצמי.

שונא את מי שהפכתי להיות.

שונא את הפחד והייאוש האלה שעוצרים אותי.

שונא את עצמי שאני לא פשוט מתגבר עליהם וזהו.

צא מזה כבר, מה יש לך?!