שמיכה

כמו חלום בלהות מתמשך, פניי הבוכים וצעקותיי השקטות מציפים אותי. שוב, אני בוכה בלילות. אני בוכה אחרי שדמותך הדימיונית מתפוגגת, מחליטה שהגיע הזמן לעזוב, להשאיר אותי, לבדי, לצעוק בשקט, להתכסות בשמיכת הדמעות.
הן חמות, הדמעות. הן מכסות אותי, אחת אחר השנייה, כאילו רוצות שליל הסיוטים הזה יהיה לי נעים, מעט. הן נחמדות, לפחות יותר מלחישותיי, שמתפוגגות להן בחדרי, כמוך.