שמחה

25/06/2011 900 צפיות אין תגובות

משוטט במדבר של שיממון רגשי, ונשרף מעין המציאות המייבשת את ליבי.
עיקבותיי מסתחררים ומתפוגגים בדיונות החול האינסופיות, מדמים את ההתקדמות
מחוץ למחוזות היאוש לבלתי אפשרית.
חיוכי וכוחי הם פאטה מורגנה בצמאוני לתחושות שמעבר לכאן – עכשיו.
וכמי שכפאו שד, אני ממשיך לשחוק את נעלי ורגישותיי עד אשר אחד מהם יתפורר
לשאריות חסרות שימוש.
ואולי אז אהיה מאושר?


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
1 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך