שמונה

המספר שמונה מתנוסס על הדף.
"זאת תוצאה בלתי הגיונית, שוב!" אני ממלמלת ורושמת את השאלה מחדש, כמעט שוברת את העיפרון בידי. מוחי מתרוצץ, מכפיל מחלק ואז מוסיף, מעביר לצד אחד ואז לאחר, יורד שורה ועוד ואז התוצאה היא… שמונה. שוב לא הגיוני. הפעם שיטה אחרת, הפעם תתרכזי כבר.
ושוב לחלק ולהכפיל, ושוב לחשב את המספרים ושוב להתרכז ללא הפסקה. וכמובן ששוב שמונה.
אני קורעת את הדף ומנסה להצית אותו עם המבט, הדף נשאר דומם ומספרי השמונה עדיין מתנוססים עליו.
"תוכל להשאיל לי טיפקס?" אני שואלת את התלמיד אשר יושב מאחורי. הוא מהנהן ובוהה בי במבט מבולבל. הוא כבר גמר, כולם כבר גמרו. להם לא כתוב שמונה על הדף. רק לי.
אני שופכת את כל הנוזל הלבן על הדף ומחזירה את הבקבוקון הריק לאותו התלמיד, אשר רק מחזיר אותו לקלמר ואינו שם לב לכך שהוא ריק.
"אני יכולה." אני ממלמלת בשקט, אך אז אני מבינה בעצם…"אני לא יכולה." אני קמה לוקחת את הספרים ויוצאת החוצה אל הדשא בחצר, כאשר קולה המאיים של המורה מבטיח לי נכשל שוב.
אני זורקת את הספרים ואז מתיישבת בישיבת לוטוס מתחת לעץ, לא אכפת לי, באמת שלא.
"אבל כן אכפת לי!" אני פולטת רצף של קללות ואז מנסה לפתור שוב את אותו התרגיל, כל כך פשוט! רק כמה מספרים, רק כמה חישובים. הנה, נראה לי שהפעם זה נכון, רק שאני צריכה מחשבון. אני ממהרת לחטט בתיק מחלקת את זה שוב ואז דמעות מציפות את לחיי ואני מתקבצת לכדור קטן ובכייני מתחת לעץ.
"למה אני לא מצליחה! למה זה חייב להיות שמונה, למה זה כל מה שחשוב." אני מייללת.
"אני מבין שאת לא בן אדם של מספרים. " ילד הטיפקס התיישב לידי. "בעצם את לא בן אדם של חשיבה בכלל, זה תרגיל ממש קל." אני מרימה מבט ושוב מקללת אך הפעם בייאוש, שום כוח לא נותר בי.
"אני לא בן אדם של מספרים." אישרתי והרגשתי שעיני כואבות, ככל הנראה אני גם נוטפת נזלת. "אבל אני בן אדם של מילים, מילים יפות, מילים עם משמעות, מילים שמתחברות למשפט ואז לסיפור או לשיר. למנגינה שבלב." קמתי והבטתי במחברת המשבצות בשנאה יוקדת.
"אמרו לך שאת מצחיקה? את טעית רק במיקום האיקס." הוא הציץ בדף שלי ובצחק.
הבטתי בו בחמלה, כל מה שאמרתי על המילים והמשמעות שלהן בשבילי לא הזיז לו, טוב אז אולי אני סתומה לגמרי אבל הוא… אם הוא לא יודע את כוחן של המילים, פשוט אין לו מושג מהו מפספס.
"טוב אתה בא, אני צריכה להסביר למורה למה יצאתי במהחדר בריצה והרסתי לעצמי את החיים."