שלושה אחים 001

תיאורי נוף:
קו המדבר ירד מרמת הלויים אל שממת היעלים אל המדרונות התלולים שלפני הים התחתון. כמו חריצים עירומים, קווי שיטפונות חצו אותו וחרצו נתיבים עצובים, מלאי סחף, שהובילו במורד המדרון המתון אל המקום בו השממה נגמרה ברכס צוקים, אחריו פני האדמה צנחו מטה כגובהו של הר וחצי ועוד חצי הר.
אחרי רכס הצוקים נפרשה הבקעה – ענקית וזרועה ירוק ועצי פרי. במרכז הבקעה, הים התכול הדהים את השמיים ביופיו ובמיטב גווניו העמוקים, העליזים. איזה יום היה זה! אפילו השמיים חייכו. למרות שתחת ארץ זו נוהגות הן לעיתים תכופות לחייך, ורק לנדירין מתכסות בכלולת עננים, עדיין היה זה פלא, והמשיך להיות כזה כל עוד היו זוג עיניים בין הים להר לבקעה, בין הצפון לדרום.
שלושת האחים נאנחו מן היופי: בור נאנח בגלוי, רעואל בשקט, ואילו מתיליאד נאנח עמוק בלבו, במקום בו אפילו הוא עצמו לא הבחין. השלושה ירדו את הצוק בנתיב של עיזים, עסוקים בניווט הרגליים ובהתדרדרות האיטית של האבנים, איש איש למחשבותיו, איש איש לתהיותיו. כשהשמש בישרה על קץ הבוקר, שלושת האחים סיימו לרדת את הצוק, וכעת היו בבקעה. תנועתם העבירה אותם דרך מטעי שזיפים סמיכים, בין עצי דקל, דרך עלי תאנה כך שלפרקים היו גלויים לעיניהם הסקרניות של שפני הסלע, ולעיתים היו נסתרים.
הם הגיעו אל הכביש שחוצה את הבקעה צפון-דרום. באוויר התרגש ריח הגלים והמים, כמו גם ריחם העשיר של המלחים. באופן גלוי למדיי, השמש חרכה את הארץ כמו שהאש חורכת ברזל מלובן, הפכה את האוויר בבקעה לגיהנום מתערפל, מועד להזיות – אופטיות ומסוגים אחרים. תודות להשפעתם של קסמים מווסתי חום, מתיליאד היה רענן כמו ציפורים בשחרית הבוקר. בור קירר את עצמו בדרכים יותר מסורתיות – היעדר הבגדים, למעט תחתוניו. קודם, כשהיו בסבך המטעים, קפץ לתוך בריכה קטנה בסלע שחצבו החקלאים ליד מקור נביעתו של מעיין. המים והקור שסחב איתו מן הבריכה הספיקו לזמן מה, אך כעת לא ניתן כבר להבחין בין מי המעיין לבין הזיעה והלחות הכללית שהתעבו על גופו של בור.
האסטרטגיה של רעואל הייתה לסבול בשקט, או, ליתר דיוק, לקבל את החום כחום, ולא כסבל. הוא היה המבוגר מבין השלושה. מרגע שנכנסו לסביבה מיושבת, פקח עין לכל צד. דאגתו דגדגה לו, וכמעט הפצירה בו לבקש ממתיליאד לכבות את הקסם שהפעיל, אך הוא ידע שמתיליאד לא יקשיב, ולכן, העדיף להתרכז בלהשתיק את יצר הדאגה. בשעה הזאת כל יושבי הבקעה התחבאו בצל בתיהם, מנפנפים על עצמם בתשישות, או ישנים שנת צהריים מיוזעת וקדחתנית.
האחים עקבו אחר חוש הכיוון של בור, שהביא אותם לקו המים, ובאופן טבעי, אל תוך המים עצמם. לאחר טבילה קלה במים הפלאיים של הים התחתון, האחים נסוגו אל צילם של כמה שיחים אוהבי מלח על גדת הים התחתון. בור נרדם מיד.

דיבורים בשעת צהריים:
רעואל אמר: "שמעתי שלפני שלוש שנים החל לרדת שלג בחבל תללים, ברמות השבע."
מתיליאד עשה קול הסכמה לא מעוניין. הוא פתח את התיקים וניקה את הערכות שלו, בקפדנות ובסבלנות.
"תהיתי, אם יצא לך להיות שם."
"ג'ורים" מתיליאד ענה. כאילו זו תשובה.
"בור מדבר טוב עם הג'ורים, הוא בטח היה שם." אמר רעואל, ואז הציץ בבור הישן, שזבובים נצמדו לעור שלו.
"הג'ורים מתפרעים. הכפר שלהם גדל סביב הכביש הישן, עכשיו אנשים הפסיקו לעבור בו. בשביל לעבור דרומה הם צריכים להקיף דרך החולות הנודדים, דרך המנהרות. הממלכה מנסה לבנות גשר שיקיף את הכפר. הם בונים מוצב יהודי בסמוך לכביש, מצפון לכפר. הדרך לשלושה יישובים מנותקת, דה פקטו. השלג לא מפשיר כבר שלוש שנים, באמצע המדבר." אמר מתיליאד במהירות, כמעט בעצבנות, בלי להפסיק להתעסק בערכה שלו.
"אנומליה." העיר רעואל. "מעניין לנתח. דברים קרו בארץ בזמן שלא הייתי פה."
"בור בטח אסף דגימות של קרח כשהיה שם. לא יודע. גם אני לא הייתי פה רוב הזמן." הפעם מתיליאד הישיר מבט אל רעואל, במה שנראה לרעואל כמו קריאת תיגר, או תוכחה.
רעואל הסיט מבט והביט במים הכחולים המרובים. הידיים שלו חיפשו בעצבנות עשבים לתלוש, אך כל מה שמצאו היה אבנים קטנות ומעצבנות, וחול קשה ודק מאוד.
"צריך לחשוב אסטרטגיה. אולי נעשה סיעור מוחות." אמר רעואל.
"פאקינג בני ישראל." מתיליאד ענה, ומיד חייך גם כי ידע שמה שאמר עצבן את רעואל, אבל גם כי היה מעט נבוך מכך.
"אתה גאה ושאנן." אמר רעואל. זו הייתה דרכו הרצינית להחזיר עקיצה. מתיליאד נרגע. הוא חייך בגאווה עצמית, חזר לטפל בערכה שלו, ולפתע הזדקף.
"צעדים." אמר מתיליאד, עיניו לפתע עירניות, ולפתע מכילות מעט מן ההתלהבות שהים הראה לשמיים לאורך כל היום הכחול הזה.
"קלטתי אותם גם. לא הספקתי לראות אותך פורש אוזניים." אמר רעואל.
"אני יודע." אמר מתיליאד בזמן שנגע בעדינות בכתפו של בור, ועיניו של בור נפקחו.

תיאורי מים:
המים היו מלוחים, צפו מעל עצמם, בכוחות עצמם, שמנוניים כמו נחש, רגועים כמו מדוזה. נכונים להכיל. המים שקפו את פלאי הארץ והאלוהים כאחד. הגיוני לחשוב על קונספט של הגלים כנדנדה. בעומקים האלה, במים האלה, נדנוד הגלים היה לא יותר מאשר מחווה עדינה – נדנדת-ספה מותקנת מתחת לעץ מתוק בחצר, או סלסוליה של אם עברייה המרדימה חרש תינוק.