שלום..

כשאתה בחושך, אתה לומד להעריך את האור.
כשאתה לבד, אתה לומד להעריך את הביחד.
כשאתה פוחד, אתה לומד להעריך ביטחון.
שאתה שונא אתה לומד לאהוב.
שאתה עצוב זה כי אהבת.
אז אתה בחושך, אתה לבד, אתה שונא ועצוב..
ואז.. שבא משהו טוב, אתה כל כך מעריך אותו! כל כך שומר עליו! כל כך אוהב אותו!
ומאבד גם אותו.
כרגע זה נראה כאילו אין טעם.. למה לחיות? בשביל הכלום הזה?
בשביל הריק?
אין לי תשובה.. כנראה שבאמת לא שווה לחיות..