שלום בית

הנה מתחיל לו עוד ניסיון.
אני שואפת אויר בלתי נראה ועושה את המסע במעלה המדרגות. הוא מחכה לי שם כאילו לא מבחין בי אבל עיניו כבר דומעות. ידי מחטטת בתוכי ומניחה חיוך על שפתיי. כאילו לא עברו שנים מאז הפעם הקודמת והכי טבעי לנו לעמוד זה מול זו ולדבר.
אני מוסרת את המילים לכיוונו כמו כדור נוצה והן נעצרות ברשת. ההטפות ניחתות לעברי ואני מרגישה איך הוא התאמן שעות לפני כן רק כדי שהמילים יצאו לו הכי לא נכונות מהפה. הוא ממשיך בדרכו עיוור אלי ואל נפשי.
החיוך קופל בקפידה. אכזבה נעימה ומוכרת מדגדגת את חזי, "חזרתי". אני נותנת לה לחדור, בועטת בו לשלום ונועלת את האירוע.